עקידת יצחק והשופר

פסיקתא רבתי פרשה מ

מהו את יחידך? מלמד שאמר אברהם להקדוש ברוך הוא, אדם אם הוא מנסה את חבירו – אינו יודע מה בליבו, אתה יודע מה בלבבות, והיית מנסה אותי לא היה גלוי לפניך שאני שוחטו? אמר לו הקב"ה גלוי וצפוי לפני, אפילו נפשך לא היית מעכב, – "את יחידך" – "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" ( תהילים כב ) [ ר"ל שיחידה היינו נפש ].

אמר לו אברהם למה עשית לי כך? אמר לו הקב"ה, שהייתי מבקש לידעך בעולם, שלא על חינם בחרתי בך מכל האומות.
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה".
מיד "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה".

אמר רבי ירמיה, אמר לו, רבונו של עולם! גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק.
אילו השבתי אותך, לא היה לך מה להשיבני, שהייתי אומר לך, אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע" ( בראשית כא ) ועכשיו אתה אומר לי לשוחטו? ולא השבתי אותך, אלא עשיתי עצמי כאלם וחרש, "ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו".
כשיהיו בני יצחק נידונים לפניך ביום זה, ואפילו יש להם כמה קטגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך, כך אתה תשים להם.

ממדרש זה למדנו כמה דברים מעניינים אברהם שואל את הקב"ה על סוד הידיעה והבחירה, בעצם מה הרעיון של הניסיון, במקרה זה הניסיון הגדול ביותר, מתוך עשרה נסיונותיו של אברהם "עקידת יצחק" עומד למבחן השכלי, ואברהם שואל אם הבורא יודע כל כולל העתיד, הרי שהוא יודע שאברהם בא לשוחטו, אך המלאך הניאו, ואם ככה מה הניסיון בזה, ועוד מדוע לצער את אברהם אם הבורא יודע מלכתחילה שאדם זה יעמוד בניסיון והשני לא, ועל זה עונה לו בורא עולם, "לידעך בעולם" רבות מחשבות בלב איש, אף בסוף עצת ה' היא תקום, ופרסום ניסיון עקידת יצחק, עשה כנפיים בעולם, וכן אברהם אבינו גייר עוד ועוד אנשים כמו הנפש שעשו הוא ושרה בחרן, ההתפחות והשלמת החסרון של האדם היא רק כשהוא חווה את בעצמו, כך הוא מתפרסם בעולם, שהוא עמד נגד כוחות טבעו, ושם שמים מתקדש על ידו, שהוא מטרת בריאת האדם עלי אדמות, הפסוק "לא כמחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכים דרכי" וכו' וזהו שמסיים המדרש, אברהם אבינו זוקף את ייסודי הנפש בהם הוא מסר את נפשו ממש, את עולמו הרוחני, את כל סביבתו הטבעית למען עולם טוב יותר היודע את שמו יתברך, השתיקה הזו, פאסיבית היא, מבקש אברהם מהבורא, שהבורא ישים עצמו בחטאינו, כאילם וחרש, בוודאי שלא מדובר על התעלמות שהרי האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייהו ( ב"ק נ ).

אלא בתקיעת שופר ( כמתבאר מהמדרש תנחומא בהמשך ) הכוונה שהבורא אף הבורא לא ישים להם, בתקיעת השופר, המצווה מתקיימת באופן פאסיבי, השמיעה אמור להיות שמיעת הלב, ומנין לי שהשתיקה הזו היא תקיעת השופר, שמתקיימת בשמיעה ולא בתקיעה.

דבר אחר, אמר לו אברהם מי אתה? אמר לו מלאך אני, אמר לו אברהם,כשאמר לי הקב"ה להקריבו הוא בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא בעצמו.
מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל, ואמר לו "בית נשבעתי" , אמר לו אברהם והרי נשבעת, ואף אני נשבעתי שאיני יורד מהמזבח עד שאומר כל מה שאני צריך! אמר לו אמור כל מה שאתה צריך?
א"ל אתה נשבעת ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך, א"ל אמור לא כך אמרת לי ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך א"ל הן, א"ל ממי, א"ל מיצחק, א"ל כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן, א"ל הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה, א"ל ומה הוא השופר, א"ל חזור לאחוריך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, זה אחד מעשרה דברים שנבראו בין השמשות, נאחז בסבך בקרניו, א"ל הקדוש ברוך הוא יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם, והוא שדוד משבח (שמואל ב כב, ג) וקרן ישעי משגבי ומנוסי ואשבור עול גליות מעליהן ואנחם אותם בתוך ציון שנאמר כי נחם ה' וגו' אמן:

מכאן אנו למדים שהאינו משים להם הוא בכלל כפרת העוונות בליווי שיבה ליסודות היהדות, וראה שם במדרש עוד.

יחידך, הוא השם שהפך את אברהם לירא אלוקים, כמו שביאנו במאמר אחר, והוא ע"פ דברי הרב דסלר על נקודת הבחירה של כל אחד ואחד, כל אחד מקבל את הניסיון בהתאם לניסיון שלו, ליצחק היה ניסיון על הגוף אבל בהבט הנפשי לאברהם היה קשה יותר, הוא היה צירך לשאת בתוצאות וכל המפעל העצום על אחריותו.

באותו זמן שהוא הפך את יחידו לקרבן, הוא ייחד את שמו יתברך בעולם בדרגה הגבוהה ביותר, עד כדי שנשמת אברהם הפכה לרוחנית מאוד, וקדושה, ורק עולם המעשה נותר כחובה, ולא ה' זימן לו איל להקריב, מכיוון שבלבל אותו.

נתייחדה והתאחדה נשמתו באיכות גבוהה ביותר, והפכה יחידה, ואול היא חלק היחידה הנר"ן חי שכפי שכתבנו שכל יהודי יש לו נשמה גבוהה מאוד, מה שמחבר אותנו לח"י אלול שהוא יום לידת לאדמו"ר שזכיתי להקרות על שמו "שניאור זלמן" בעל התניא הקדוש, וכן לידת הבעש"ט, וגם פטירת המהר"ל מפראג, שמזכיר בספרו כמה וכמה פעמים שנשמת היהודי לא ניתן להשפיע עליה והיא טהורה, ביסודה, והסיבה לרחמים כי עם תקיעות השופר, עם ישראל חוזר בתשובה בהמוניו, התחזקות המונית ברחבי הארץ, צעירים שתוקעים בשופר.

אותו חלק יחידה מיוחד הוא בשרידותו על העל טבעית הוא יכול להשתזף או להרדם, הוא לעולם לא מושפע מהאנשים הוא הולך בין כולם אך חי לו בעולמו שלו, למרות שאדם נמשך אחר טבעו, ויש לו מסלול משלו, הוא הכוח המיוחד ו"יחודי" שמעוררים אותו לתקיעת שופר, ומבואר שבתקיעת שופר היא עבודת כפרת העוונות ולא רק התעוררות או רחמנא אמר תקעו גרידא, ועיין עוד במדרש תנחומא.

וביאר התניא "שכל אחד מאיתנו יש לו נשמה אלוקית ממש" כי ויברא את האדם וכו' ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא. ואיתא בזוהר מאן דנפח מדיליה נפח" ופשוט שחלק זה לא יכול לחטוא, אך הוא יכול להירדם, זו הסיבה שבתקיעת שופר, כתב הרמב"ם "אע"פ שמ"ע של תורה לשמוע קןל שופר, רמז יש בו, עורו ישנים וכו', ושאלו מדוע האריך במוסר ודרוש, שלא כדרכו בהלכה, והתשובה, היא שכשאדם שומע קול שופר, הרי אמר רבי אבהו מפני מה תוקעין השופר של איל? אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ואזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם, והיינו גם הדרך וגם היעד, הדרך היא "לעקוד את רצונותיו והשגרה השוחקת בהם" ואז בוודאי שיחידתו הופכתו ליחיד, שהרי כל אדם צריך לומר בשבילי נברא העולם" וכו ( סנהדרין לז ) וזהו שהדגיש רבי אבהו, אמר הקב"ה כי רק הקב"ה הוא בעל הסליחה, ובתקיעת שופר האדם רוצה לעורר חלק יחידתו, היא חלק אלוה ממעל ממש, ולכן אומר הקב"ה אני רואה ההשפעה שאתם מוגבלים לראותה.

ולא נאמר כאילו עקדתם את בנכם כי הניסיון היה דווקא עם בנו יחידו, וקשה יותר, ועקידת נפשו הייתה הניסיון שלו.

וזה בכדי ליצור את אברהם "העברי" יחיד בעולמו שייחד את שמו יתברך בעולם, כך שבאברהם יקרא לך זרע אכן מתקיים כי זרעו של אברהם קיבל חלק יחידה שבו, שהוא נצחי וחלק אלוקי ממש, זהו הניצוץ שלעולם לא כבה, שהינו נר תמיד שתוקד על המזבח לא תכבה, היינו מזבחו של יצחק שזיכנו במצוות תקיעת השופר.

כעת מאירים דברי הבני יששכר תשרי מאמר יג אות ב:
הבנתי מדברי הרב הגדול החסיד מוהרש"ז זצ"ל ( שער אלול )  ממעשה כל המצוות מתהווים ( על האדם גם כן ) אורות מקיפים, אך הוא בחינת אור מקיף פרטי מקיף החוזר, היינו האור שלא יכילנו הכלי יוחזר להיות מקיף על הכלי, והוא דימיון בחינת 'חיה' אשר הוא מקיף פרטי לכל מדריגה בפני עצמה ולנשמה בפני עצמה כנודע, אבל יש אור מקיף כללי אשר הוא מקיף מתחילתו היינו מתחילת הארתו ומקיף הכל  בהשוואה בדימיון בחינת 'יחידה' המקיף הכל ביחד לכל חלקי נר"ן [ והיא באה משמחה של מצווה ].
ולפי דברינו על התעוררות חלק היחידה בתקיעת שופר ניתן להבין מדוע פני הגר"א היו מאירות והיה שמח מאוד במצוות תקיעת שופר.