שופר הגזול – פרק י – הלכות כשרות השופר

כתב הטור ( סימן תקפ"ו סעיף ב' ) הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו.  
הב"ח את דברי הרא"ש ( פ"ד ס"ט ) שכתב שמקור הדין הוא מהירושלמי ( סוכה פ"ג ה"ג )  "מה בין לולב לשופר אמר רב אסי בלולב כתיב "ולקחתם לכם" משלכם. ברם הכא "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום" נראה דמייתורא ד"יהיה" דריש לרבות מכל מקום אפילו גזול, אי נמי מדכתיב גבי לולב "לכם" ברישא והדר "פרי עץ הדר" למימרא משלכם, אבל הכא ברישא "יום תרועה" למימרא מכל מקום וכדדרשינן ( ב"מ דף צ: ) מדכתיב ברישא "לא תחסום" והדר "בדישו" אלמא ד"לא תחסום" מכל מקום.
והרמב"ם פירש [ את סיבת הדין בשופר גזול שתקע בו יצא ] משום דאין בקול דין גזל, והכי איתא בירושלמי, ועיין בית יוסף. עכ"ד.
והבית יוסף מביא שמקור הטור הוא בדברי אביו הרא"ש שמביא מהירושלמי הנ"ל, "מה בין לולב לשופר וכו' אמר ר' יוסה בלולב כתיב "ולקחתם לכם" (ויקרא כג מ ) משלכם, ברם הכא "יום תרועה יהיה לכם" ( במדבר כט א ) וממשיך הבית יוסף ומביא את דברי הרמב"ם שכתב בפ"א ( מהלכות שופר ה"ג ) כלשון הזה: "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצווה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל" וביאר דבריו הרב המגיד שבא לחלק בין שופר הגזול ללולב ומצה הגזולים ונתן טעם לפי שמצוות השופר אינה אלא השמיעה, והשמיעה היא בלא הגעה [ דהיינו נגיעה ] ובלא הגבהה מן השומע אע"פ שהתוקע נוגע בו מכל מקום אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע הקול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יצא בו, [ דהיינו זה שאנו רואים שניתן לשמוע תקיעת שופר ולצאת ידי חובה ללא נגיעה או הגבהה מוכיח לנו שאין הנגיעה הכרחית בכדי לצאת ידי חובת המצווה, ולכן גם התוקע שנוגע הרי שאין נגיעתו חלק מהמצווה ולכן אף שיש בה איסור הרי שהוא אינה מעכב ויוצא ידי חובה דדל מהכא נגיעתו לא גרע משומע ] אבל לולב, ומצה, אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בהם אלא בנגיעת גופן [ נטילת לולב-ואכילת מצה ] ולפיכך כשהם גזולים לא יצא בהם, זהו ביאור דברי רבינו.
וכן מפורש בירושלמי ( שם ) "מה בין לולב לשופר אמר רבי אליעזר תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו" ודברים פשוטים הם.
ובהשגות הראב"ד: אמר אברהם. אפילו יהיה בקול דין גזל "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום" הכי איתא בירושלמי. ע"כ סובר הר"ר כדברי מי שאומר כן בירושלמי. ומכל מקום, אין כאן מקום להשגה אחר שהדין והטעם שהזכיר רבינו [ הרמב"ם ] אמת. עכ"ל המגיד משנה, שמצוטט בבית יוסף, ע"ש.
ונראה לבאר, שהראב"ד למד שישנה מחלוקת בירושלמי האם סיבת דין "תקע בשופר גזול יצא" בגלל שאין כלל גזל בקול השופר, והוא המוציא ידי חובה את האדם, או שגם אם נניח שהתקיעה היא המצווה, או שהשמיעה היא המצווה אך יש בקול דין גזל, גזירת הכתוב היא "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום.
וכפי שביאר הב"ח היינו מייתור הלשון שנאמר "יהיה" לכם, ולא "יום תרועה לכם" או בגלל שהמילה לכם הגיעה בסופה ולא בתחילת המשפט, כנ"ל.
והיינו שלמרות הגזל האדם יוצא ידי חובה, מגזירת הכתוב. בסיס התמיהה של הראב"ד הוא כי עדיפות הטעם הזה, הוא מפני שהוא ייחודי לשופר, וכולל עומק פטורי ברמה גבוהה יותר.
אך יש לומר שהרמב"ם למד את דברי הירושלמי לא כמחלוקת בין דעות שונות אלא שני טעמים אלו הגיעו לפתור שתי בעיות שונות, הנה בציצית, לולב, ועוד מצוות מצאנו שיש דין של "לכם" והיינו שהתורה אומרת לנו שחפץ המצווה אמור להיות של האדם, ולכן אף ציצית שאולה, או לולב שאול לא יוצאים בו ידי חובה, אלא אם נתן לחבירו "מתנה על מנת להחזיר" שאז בעלותו בחפץ מוחלטת אך "תנאי מילתא אחריתי" מחזירו לו בתום קיום המצווה. ואין בתנאי זה בכדי לגרוע מאיכות המתנה של הנותן למקבל בכדי להגדירה שלו והיינו "לכם", ועל כך יש פסוק שגם שבשופר נאמר "לכם" והיה מקום לומר שיש דין בעלות בשופר עצמו, "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום, היינו שה"לכם" של שופר אינו דומה ל"לכם" של לולב, ואין חוסר בעלותו מעכבת את המצווה, ולכן בשופר שאול יוצא לכתחילה גם ללא "מתנה על מנת להחזיר" אך בעיה אחרת שהרי כלל בידנו "מצווה הבאה בעבירה" לא יוצאים בה ידי חובה, כך שבגזול יש עיכוב אחר, שבגינו לא יצא הגוזל שופר ידי חובתו?
ועל כך הטעם השני בירושלמי "שאין בקול דין גזל" דהיינו שאין כלל בעיה של מצוה הבאה בעבירה, ומחדש הירושלמי כאן, וזהו מקור דברי הרמב"ם שנקט כשיטה הן בהלכותיו והן בתשובותיו ( פאר הדור סימן כד ) שהשמיעה היא היא המצווה, לאחר שיש לנו "תקיעת מצווה" שנשמעת על ידי בן חיוב, הרי שהקול הוא לבדו חשוב ולא בלתו, ומכיוון שאין בקול דין גזל, הרי שאין כאן מצוה הבאה בעבירה, ולהיפך טעם זה הוא הטעם הכולל יותר, כי הוא בא לפתור את בעיית הגזל שמלמדת אותנו בעקיפין שאין כלל דין "לכם" שהרי אם היה דין לכם, למרות שאין בקול דין גזל, הרי לא גרע מלולב שאול שלא יוצאים בו ידי חובה, ולכן נקט הרמב"ם את הטעם הנ"ל שמבואר בירושלמי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כך למד הרמב"ם את הירושלמי, ולא כדברי ההשגות שלמד שרבי יוסה ורבי אליעזר חלוקים האחד על חבירו ושניהם באו לפתור את בעיית הלכם הבסיסית בשופר.
הלכה זו נראית לנו תמוהה ביותר, מי יבוא להעלות זכרונו לטובה, ולערבב את השטן באמצעות שופר גזול, שמקטרג בראש? אך יש מצבים שבו אדם נדרש לכך, ולכן ממשיך הטור "שופר של עבודה זרה של גוי לא יתקע בו ואם תקע בו יצא. של עבודה זרה של ישראל אם תקע בו לא יצא שאינה בטלה עולמית וכתותי מכתת שיעוריה. הלכך אפילו בשל גוי לא יצא אלא אם כן לא מתכוון לזכות בו הווה ליה עבודה זרה של ישראל, **ואע"פ שהוא גזול הא אמרינן דיוצא בגזול" עכ"ל.
**זאת אומרת, שאם לאדם אין ברירה, והוא מוכרח לתקוע בשופר של עבודה זרה של עכו"ם, שלא יתכוון לזכות בה, ולמרות שכך הוא גוזל, זה מה שמאפשר לו לצאת ידי חובה, אחרת כשיזכה בה, אינה בטלה עולמית, דכתותי מכתת שיעוריה.
וצ"ע האם הותר גזל בכדי לקיים את מצוות תקיעת שופר, שלא יגזול ולא יצא ידי חובה, וצ"ע.  

בשופר גזול יש בעיות אחרות, שהרי ברכת שופר בוודאי לא ניתן לברך על שופר גזול, שהרי על כך אמרה הגמרא במסכת ברכות אף על ברכות הנהנין שלא ניתן לברך על מאכל גזול שנאמר "בוצע ברך ניאץ השם" "ואני ה' שונא גזל בעולה"  כמו כן בוודאי שלא מדובר על דין לכתחילה, אך מדין זה אנו למדים לעומק את הגדרות מצוות תקיעת שופר, וההשלכות הם על דינים אחרים ושונים וכנ"ל.

כמו כן, צריך להבין ולהכנס לראש של הגזלן, הוא הולך לקיים מצווה, ועושה שימוש בחפץ שאינו שלו, גזול, זאת אומרת מדוע שלא יחסוך ויבטל מצווה במקום לעבור על לא של גזילה? התשובה לכך בפשוטה, שאנו לא נכנסים לראש ולהבנה הפסיכולוגית של הגזלן, אנו רק דנים הלכתית במידה ואכן קרתה סיטואציה כזו, מה יהיה הדין, האם יצא או לא?
כמו כן, הגמרא אומרת "שגנבא אפומא דמחתרתא רחמנא קריא ( ב"ק דף עט. ) והיינו שבדיני ממונות אנשים עשוים להורות היתר לעצמם, ולא להקפיד על ממון חבריהם, וכפי שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא ( דף קסה: ) "רובן בגזל" והרשב"ם פירש: רוב בגזל – רוב בני אדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו: עכ"ל.
והחיבור לבורא עולם היה כה פשוט ליהודי, ודבקותו במצוות היה כה מובן מאליו, שגנב שפורץ בלילה, מתפלל לבורא עולם, תוך כדי שהוא עובר על ציווי "לא תגנוב" מעשרת הדיברות, שלא יתפסו אותו, וכך גם יש לומר במצוות תקיעת שופר, האדם רוצה לשמוע את אותו קול שיעורר אותו, אותו קול מופלא שמחזיר את הנשמה לטהרתה המוקדמת כבראשית נפיחתה על ידי הבורא, ואינו שם על לב, ומורה היתר לעצמו ונכנס בחשש גזל, ועל כך נאמר, שיוצא הוא ידי חובה בכך.
וכידוע שתי החושים הדקים יותר הן החוש הריח והשמיעה, שהרי בדיבור יש את עקימת שפתיו, ובריח נלמד הוא מ "כל הנשמה תהלל יה הללויה" איזהו דבר ש ( רק ) הנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח כדברי הגמרא במסכת ברכות ( דף  לט. ) שאין בו כלל הנאת הגוף, אך בשמיעה יש רוחניות עוד יותר גבוהה שאין בה כלל הנאת גוף ונפש, אלא שמיעה דקה של הנשמה, ולכן לא תיקנו ברכה על הנאת האוזן.
ודווקא על ידי החוש הרוחני יותר אותו קול שופר מנסה לעורר את החלק הרוחני יותר אצל האדם. ואכמ"ל.
והנה בהלכה לאחר ההלכה הנזכרת בשופר גזול שיצא בו ידי חובה, פוסק הטור על מודר הנאה משופר שמותר לתקוע בו כי מצוות לאו להנות ניתנו" הוא דינא דגמרא בר"ה דף כח כפי שאמר רבא.
וכתב ה'כל בו' והוא להלכה בבית יוסף, דדוקא אחר יתקע לו, אך לא הוא עצמו "אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצווה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאת לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצוות לא להנות ניתנו" עכ"ל.
ועל כך הוסיף הדרכי משה ( סק"ג) בשם תשובות הרשב"א שאין הבדל בין יום ראשון ושני של ר"ה בשניהם הפסול חל.
ולפי זה מדוע לא נאמר שלמרות שאין בקול דין גזל הרי שיש גזל בהנאתו מתקיעת השופר, והרי היא מצווה הבאה בעבירה?
ונראה ליישב לפי דברי התוספות במסכת סוכה ( דף ט. וכן דף ל. ד"ה משום ) השואלים מדוע יש צורך בלולב גזול גם במצווה הבאה בעבירה וגם ב"לכם"?
וענו התוספות שדין מצווה הבאה בעבירה אינו אלא כשהעבירה בעצמה היא זו שמוציאה אותו ידי חובה, והנה כאן ההנאה היא חיצונית ואינה מוציאה אותו ידי חובה רק השמיעה מוציאה אותו, ומכיון שאין דין "לכם" בשופר שהרי "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום, הרי שהיא היא שבא הירושלמי ללמדנו במקרא זה מעבר לדין מצווה הבאה בעבירה.
אך כשנעיין בסוף דברי התוספות הוא שואל מדוע יוצאים ידי חובה במצה של טבל ע"ש, והרי כמה שורות לפני כתב שכשהעבירה לא היא מוציאה בעצמה ידי חובה המצווה זה אינו מצוה הבאה בעבירה, וביארו המפרשים שכאשר בפעולה אחת עובר את המצווה והעבירה נחשב הוא מצווה הבאה בעבירה, ולפי זה חוזרת השאלה.
אך נראה לתרץ באופן מחודד את דברי התוספות, שאכן נשאר ביסודו המקורי ולגבי הקושיה, יש לומר שלתוספות היה מקור בירושלמי הנ"ל שגם במצה יש דין "לכם" אך מכיוון שהבעלות אמורה לשמש אותו בכדי לאכול את זה, ברגע שהוא אכל וכילה את המצה, הרי שמציאות האכילה שלו הפכה את המצה "לכם" כי היא שלו וחלק מבשרו וממנו, וחלה עליו חובת השבת דמים שהרי הוא אינו בעין, וגם אם לא יתכון לזכות בו אינו מועיל כלום שהרי היא מציאות הוראת הבעלות שלו האכילה וכילוי החפץ עולמית, אך היה קשה לתוספות הרי עדיין יש כאן מצווה הבאה בעבירה שהרי על ידי אכילתו וכילוי הטבל הוא הופכו "לכם" ויוצא בו ידי חובה, ואם כן הרי שמחמת אכילת הטבל יצא ידי חובה והוא בדיוק כמו הכלל היסודי של התוספות למעלה. ודו"ק.

דעת האור זרוע – שופר הגזול פסול
דעה שונה ואחרת מכל ההפוסקים הראשונים, הנזכרים, וכן ומהנפסק להלכה בשו"ע היא דעת האור זרוע ( סימן רעד ) שהובא בהגהות אשירי ( ר"ה פ"ד סימן יד ) לדעתו שופר הגזול פסול. והוא מביא שמקור ההלכה הוא הירושלמי בסוכה ( פ"ג הלכה א' ) הנ"ל. ומוסיף הסתייגות שהוא פסול רק כשכגזל את השופר משויף וגמור ועשוי שופר, אך אם גזל קרן ( גולמית ) ושיפה אותה, הרי שקנאו ב'שינוי' ודמים הוא חייב לו, ובזה כשר, ויצא י"ח אם תקע בשופר זה.  
מרן הבית יוסף תמה היאך אותו ירושלמי בסוכה הפך להיות מקור לדעות שונות והמנוגדות והפוכות, לדעת כל הראשונים הנ"ל שופר הגזול כשר, כשמקורם הוא הירושלמי הנ"ל, ולדעתו של האו"ז הנזכר הרי שאותו ירושלמי הוא מקור לכך שהשופר הגזול דווקא פסול, כל עוד לא שינה אותו וקנאו בשינוי?
ומבאר מרן בטוב טעם ודעת, שכל אחד מהראשונים הנ"ל למד את הירושלמי באופן שונה, והסיק מסקנות הלכתיות הפוכות.
מרן מביא את הירושלמי במלואם ( סוכה פ"ג ה"א ) ומבאר באר היטב, את הסוגיה לכל דעה, ואיך המסקנות מאותו מקור שונות.
בירושלמי ( שם ) נאמר כך: "שופר של עבודה זרה ושל עיר הנידחת רבי אלעזר אמר כשר תני רבי חייא כשר תני רב הושעיה פסול, הכל מודים בלולב שהוא פסול, מה בין שופר ללולב, אמר רבי יוסה בשופר כתיב "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום, אמר רבי אלעזר תמן בגופו ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה, מה פליגין ( באיזה מקרה הם נחלקו )  בשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו. ע"כ דברי הירושלמי במלואם.
ומבאר מרן שמכיוון שהירושלמי כרך בכריכה אחת את דין שופר של עיר הנידחת ועבודה זרה עם שופר הגזול, וכל המחלוקת שלהם הייתה האם לדמות את שופר ללולב או לא, ועל כך הסיק הירושלמי, שבדין גזל קיימת הסתייגות במצב של הוא שינה אותו שאז כשר הוא ( שהרי קנאו בשינוי והתחייב דמים ) משמע מכך שהאיסור עליו נסוב הדיון שבגינו עלתה הבעיה שלא יצא ידי חובתו בשופר הוא בגלל "מצווה הבאה בעבירה" ולכן כשאין עבירה בחפץ, לדוגמא אם שינה אותו ולמעשה התחייב דמים, הרי שהוא יכול לצאת בו ידי חובת תקיעת שופר, ( ובמצב זה לכאורה הוא אפילו לכתחילה, וצ"ע. ) הקולא הזו קיימת כמובן רק בשופר הגזול ולא בשופר עיר הנידחת ( של ישראל ) וע"ז שם לא ניתן לשנות ולהתחייב דמים ולכן לא קיים הסייג הזה, אך הגמרא גם למסקנה דנה אותם כאחד, ומכיוון שלהלכה נפסק בבלי בראש השנה ( דף כח. ) ששופר ע"ז ועיר הנידחת פסול, ( והם הובאו יחד בחדא מחתא ) הרי מכאן שגם שופר גזול יהיה פסול, מכיוון שטעמם שווה, בגלל העבירה שבהם, ולכן מסקנתו של האור זרוע היא שופר הגזול פסול.
אך לעומת זאת, הראשונים האחרים בלומדם את הירושלמי הרי שראו את ר' יוסה מביא מקור לדברי רבי חייא שאומר שכשר ( יום תרועה יהיה לכם מכל מקום ) וכן רבי אלעזר, כך שמשמעות הדבר שרב הושעיא הפוסל הוא יחיד במקום רבים, ואין הלכה כמותו, ויש להכשיר שופר גזול. ולכן פסקו שופר הגזול, כשר.
וזה שקיימת חלוקה בין דין שופר הגזול ושופר של עבודה זרה ועיר הנידחת שנפסק להלכה בבבלי כנ"ל שהוא פסול הוא מטעם אחר לגמרי ולא בגלל מצווה הבאה בעבירה של איסור ע"ז או עיר הנידחת שאם זו הייתה הרי שגם שופר ע"ז של גוי היה פסול – והוא כשר בדיעבד, וכן שופר עולה כשר, והיינו שאין לנו בעיה בגלל העבירה שבדבר ( אם הבעיה הייתה העבירה בדבר גם שופר גזול היה אסור, ופסול ) אלא בגלל בעיה אחרת לא דינית לא כביכול טכנית שהוא עומד לשריפה, וע"ז של ישראל לא ניתן לבטלה ( ואם תאמר שהשימוש שלו הוא זכייתו הרי שלא יהיה מצב של ע"ז של גוי שתקע בה, כך שעצם הדין מוכיח ששופר גזול כשר, שניאור. ) ושל גוי למרות שבפועל לא ביטל אותה עצם האפשרות לבטל אותו מוציאה אותו מידי "העומד לשריפה כשרוף שכתותי מכתת שיעוריה" ( וזה דלא כרבינו תם בכמה מקומות שסובר שכל עוד הגוי לא ביטל היא עומדת לשריפה, ויש צורך בביטולו בפועל בכדי להוציאו מכלל זה, עי' בתוספות ( חולין פט: ד"ה והתניא, ובב"ח סי' תקפ"ו ס"ד )  ( עי' ברא"ש בראש השנה פ"ד הלכה ט' שכתב שההלכה במחלוקת בבלי וירושלמי כהבבלי מפני שהוא "בתראה" ונכתב מאוחר יותר כך שהוא ראה את סברות הבבלי ובכל זאת הסיק ופסק אחרת ) אלא מטעם "כתותי מכתת שיעוריה" והיינו ששופר למרות שמצוותו השמיעה והיא רוחנית ואין בה קול ושיעור והיא היא אחת מהסיבות מטעמם הכשרנו את תקיעת השופר בשופר גזול, למרות זאת מכיוון שיש דין שאותה שמיעה תהיה על ידי שופר "בר שיעור" ואותו שיעור הוא טפח ונראה לכאן ולכאן, והשופר עומד לשריפה, הרי שאין כאן שופר, יש כאן מציאות של קול של שופר, אך דינית זה כמו קול ללא מקור משופר, שבוודאי שפסול, שהרי גם אם נאמר שהמצווה היא שמיעת קול השופר, הרי שיש התניות בסיסיות ומחייבות לאותו קול שישמע על ידי בר חיובא, וכן על ידי שופר ולא על ידי חצוצרה, או קרן של פרה הפסולה, והיינו שלאחר שהתקיימו התנאים הבסיסיים המגדירים איזה קול אנו מחוייבים לשמוע, המצווה היא השמיעה ולא התקיעה.
ולכן הסיקו הראשונים, שלמרות ששופר של ע"ז ועיר הנידחת פסול מטעמיה, הרי ששופר גזול כשר, מטעמו. ע"כ דברי מרן.
ובזה ניתן ליישב באופן אחר את דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד שהקשה עליו מדוע נימק את דין שופר הגזול כשר מטעם שאין בקול דין גזל הלא בגמרא נאמר טעם "יום תרועה יהיה לכם מכל מקום" והראב"ד הבין שטעם זה הוא כולל יותר שבא לומר שגם אם יש בקול דין גזל ( ויש בעיה של מצווה הבאה בעבירה ) עדיין אמרה תורה יום תרועה יהיה לכם מכל מקום.
וצריך להבין, היאך תתיר התורה ממון חבירנו למען עשות מצוות השם, והוא דבר תמוה שנסתר מכמה וכמה מקומות בש"ס, מסוגיות מציל עצמו בממון חבירו ועוד ואכמ"ל.
אך מכיוון שהרמב"ם הסיק שבעיית הגמרא בשופר אינה כלל "העבירה" שהרי הפסול של עיר הנידחת וע"ז שנפסק להלכה בבלי הוא הבסיס להלכה זו, וסיבתו כתותי מכתת שיעוריה, ואין בעיה מצד העבירה, ולא הובא בבלי פסוק מיוחד "יום תרועה יהיה לכם מכל מקום" הרי שיש לבאר את דברי הבבלי שכל בעייתו הוא "שיעור שופר" בע"ז ועיר הנידחת יש לנו בעיה עם השיעור כי כתותי מכתת שיעוריה, אך לעומת זאת, בשופר הגזול הרי שאין בעיית שיעור, שהרי "אין בקול דין גזל" וזה לא בא לפתור את בעיית העבירה שבדבר ובוודאי שלא את בעיית ה"לכם" שלא מצאנו מעולם אפשרות שתהיה חובת גברא לשמוע תקיעת שופר על ידי שופר שהוא "משלכם" אך כמו שבע"ז ועיר הנידחת האיסור הרובץ עליהם הופך אותם כאינם, היה מקום לומר שכך הוא גם בשופר הגזול ועל כל אומר הרמב"ם "השופר עצמו הוא מחויב להשיבו בעצמו "והשיב את הגזילה אשר גזל" את השופר עצמו חייב להשיב, אם לא שינה אותו ואם שינה אותו הרי שקנאו בשינוי, כך שממנה נפשך דין האיסור הוא בגלל דין שריפה שבע"ז ועיר הנידחת יש שלא בטלה עולמית ולא בגלל האיסור שבו, ובזה מיושבת קושייתנו למעלה, שהרי עדיין נהנה הוא כמודר הנאה שיש לו הנאה בתקיעה ( כנ"ל בשם הכל בו ) יש לומר שאין זה מעכב מפני שהאיסור אינו מפריע לשיעור השופר אלא לקיום המצווה, ומבחינת התניית השופר יש כאן שופר, והנאתו אסורה רק כאשר אסר על עצמו מלכתחילה הנאה.
וההכרח שהיה לרמב"ם הוא כנ"ל, מפני שאם תאמר שהסיבה היא ששופר גזול כשר מפני גזירת הכתוב מיוחדת, הרי שהבעיה היא "האיסור" ובכך לא היה כלל נידון, דאם כן גם בע"ז של גוי הייתה בעיה, דאמנם בטלה, אך עדיין איסור יש בה, "והלכם" לא עוזר לנו כאן, כי עדיין יש לנו בעיית מצווה הבאה בעבירה, "יום תרועה יהיה לכם" מכל מקום, יכול לסייע בפתרון הבעלות שחסר לאדם כבגזול, אך לא לפתור טוטלית את בעיית מצווה הבאה בעבירה, כי כנ"ל לא הגיוני כלל שהתורה תצווה לקיים מצוות באיסור ע"ז ועיר הנידחת ( איסור ע"ז הוא להרחיק את האדם מהאיסור החמור ביותר בתורה שמבלעדי האמונה וכפירה איזה ערך יש למצוות השם. ופשוט. ) רק בממונות הניתנים למחילה, היה מקום לומר שכמו שניחא לי לאיניש למיעבד מצווה בממוניה" הרי ביום תרועה ( שהוא המקור למצוות תקיעת שופר ) הוא לכם, ויצא ידי חובה בדבר שהוא שייך "לכם" מכל מקום,
וההכרח הנוסף של הרמב"ם הרי הגמרא פסקה שבדיעבד שופר של ע"ז של גוי יצא בו ידי חובה, ונשאלת השאלה הרי בעודו תוקעו בו, הוא מגביהו וזכה בו, אלא שנתחייב דמים, וע"ז של ישראל אנו למדים מיניה וביה שלא בטלה עולמית, ושופר פסול הוא מדין כתותי מכתת שיעוריה ( בפרט למ"ד גזל הגוי אסור אך מדרבנן עי' ב"ק קיג : ) ובהכרח שהוא לא מתכוון לזכות זו, וכך הוא עושה שימוש בוודאות ביודעין בשופר הגזול "שאינו שלו ואינו מתכוון לזכות בו" כך שיש הכרח לכך שיש להפריד את הדין של ע"ז ועיר הנידחת שלמרות שנכרך בכריכה אחת בירושלמי הרי שהבבלי מפריד בין הדבקים ודינם שונה, ולכן פסק הרמב"ם וכן השו"ע שופר הגזול כשר, ושופר של עיר הנידחת ושל עבודה זרה ( של ישראל ) פסול.

1.( רבי חייא חיבר את הברייתות ורב הושעיה את התוספתות שהיא מקבילה לברייתות שהם דברי התורה שבעל פה שלא נכנסו על ידי רבינו הקדוש מסדר המשנה לקאנון של ששה סדרי משנה לפעמים בגלל חוסר הסכמתו פעמים בגלל השמטה טכנית. )