שבות במקום מצות תקיעת שופר

שבות במקום מצות תקיעת שופר

א. הנה בשו"ע סימן תקפ"ו סעיף כא-כב כתב וז"ל: שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב, אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן, או מעבר לנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו, ועל ידי נכרי מותר דהוי שבות דשבות ( פירוש איסור אמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא משום שבות שאמרו חז"ל לשבות מאמירה לאינו יהודי, ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות ) ובמקום מצוה לא גזרו. ובסעיף כב, המשך אותה הלכה, אם אינו יהודי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו, והוא הדין אם עשה אינו יהודי שופר ביו"ט מותר לתקוע בו. עכ"ל.
הלכה זו מקורה בדברי המשנה במסכת ראש השנה דף לב: ומבארת שם הגמרא, מכיוון שאיסור חילול יו"ט הוא עשה ולא תעשה, מצוות עשה, מצוות עשה "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון" ( ויקרא כג כד ) וכן ל"ת "כל מלאכת עבודה לא תעשו" ( במדבר כט א ), והכלל הוא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
והקשו הראשונים במקום, הלא גם אם היה נדחה, הרי שאינו בעידנא, היינו שאיסור חילול יו"ט קודם לקיום המצוה, ואין העשה מתקיים אלא בשמיעת תקיעת השופר, כך שגם ללא כלל אין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי שלא שייך כלל דחיה, ויש שתירצו, שמדובר בעשה דרבים, כי מצוות תקיעת שופר מתקיימת בציבור, עי' ערוך לנר יבמות דף ו: אך רעק"א בתשובותיו ( סימן יג ) כבר באופן פשוט שמצוות תקיעת שופר נחשבת מצוות יחיד, שהרי כל אחד ואחד מחויב לתקוע בשופר, ואין הציבור חלק מתנאי החיוב במצוה, ויש שתירצו שזה תלוי עם בפועל הוא מוציא את הרבים שאז נחשבת מצוה זו מצוה דרבים, לעומת מצב שבו רק הוא יצא בו י"ח, אך נראה לבאר, שמכיוון שחז"ל תיקנו את תקיעות דמעומד על סדר הברכות, ויותר מכך, למנהג בני אשכנז הרי עיקרם בחזרת הש"ץ, ( ואין תקיעות מעומד בתפילת הלחש שמתפלל כל יחיד ויחיד ) הרי שאמנם אין הציבור סיבת החיוב, אך למעשה היא מתקיימת כחלק מסדר הברכות של חזרת הש"ץ הנחשבת דבר שבקדושה שללא ציבור לא שייך לקיים את חזרת הש"ץ ותקיעות השופר דמעומד, ולאחר שזו צורת המצווה, הרי שהציבור הוא חלק מתנאי החיוב של אותה תקיעה, שמתקיימת בצורה זו, ואכן יש מי שכתב שכאשר תוקע יחיד לעצמו, תוקע אך 30 קולות שהם חיוב תקיעות דמיושב אך תקיעות דמעומד שנתקנו ע"ס התפילה הרי שאינו מחויב בהם, כך שיש לומר שלאחר תקנת חכמים, זוהי צורת מצוות תקיעות מעומד ולכן נחשבת מצוה דרבים, שהייתה את יו"ט למרות שאינה בעידנא, אך מכיוון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אינה דוחה, וכמו שנאמר בגמרא שם.
והנה במקום שיש ספק האם יצליח הנכרי להכין את השופר, או להביאו מחוץ לתחום, כתב השער הציון ( סימן תרנה סק"א ) שנחלקו בזה האחרונים, החיי אדם ( כלל קמח יח ) אוסר דאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסור דאורייתא, אך הא"ר ( סק"ג ) התיר לצורך יו"ט ראשון אך לא לצורך יו"ט שני, והכרעת האלף המגן ( ס"ק נג )  שיאמר הגוי לחבירו שבכה"ג הקל המ"ב ( סימן שז ס"ק כה ) במקום הצורך.
ולכאורה יש להקשות הלא עצם איסור תחומין מחוץ לי"ב מיל הוא מחלוקת התנאים האם הוא דאורייתא או דרבנן, במסכת סוטה דף כז: וכן בעירובין דף לה : נחלקו בכך רבי עקיבא ורבי מאיר האם תחום 2000 אמה הוא מן התורה, ובירושלמי שהובא ברי"ף ( ספ"ק דעירובין ובראשונים שם )  שלכו"ע איסור תחום י"ב מיל הוא מן התורה, וכן פסק הרמב"ם ( פרק כז מהלכות שבת הלכה א' ) לעומת זאת בעל המאור ( שם ) כתב שבבבלי משמע בכמה מקומות שהוא דרבנן, וכ"כ תוס' בחגיגה ( דף יז : ד"ה דכתיב ) וכן נקט בעל המאור להלכה שאיסור תחומין אינו מן התורה להלכה, וכ"כ הרמב"ן והרשב"א. וכן נוטה דעת הגר"א להלכה כמבואר במשנ"ב ( סימן ת"ד ס"ק ז ) וע"ש ברמ"א, ואצלנו משמע שהכרעת המשנ"ב שהוא ספק דאורייתא, שהרי נסתפק בס"ק פ"ו האם במקום שיש לו שופר שאינו איל, ומחוץ לתחום יש שופר איל אם מותר לצוות, ומבאר בשעה"צ ( ס"ק קכא ) שספיקו הוא כי דברי הדרכי משה שהם המקור לדברים נאמרו בלשון דיעבד, אך לכתחילה אפשר שנאסור כי ספיקא הוא האם איסור תחומין הוא דאורייתא, וספיקו לחומרא ע"ש. וכן משמע שדעתו שהוא ספק דאורייתא בדעת השו"ע ( סימן תד סק"ז ).
והנה כל הנידון הוא לענין איסור י"ב מיל בשבת, אך ביו"ט כתב הפרי חדש ( הו"ד בשער הציון ס"ק קכב ) שבוודאי הוא דרבנן, ולפי זה יש לומר שבוודאי יהיה מותר לצוות לכתחילה לנכרי, דבוודאי הוא שבות שבות במקום מצווה, אך בהגהות רעק"א הביא מכמה ראשונים שגם ביו"ט הוא דאורייתא, אך הקשה שיש להתיר ביו"ט מדין "מתוך" ע"ש. ורבינו אברהם בן הרמב"ם ( מעשה ניסים סימן יב ) ביאר שבוודאי אין איסור תחומין ביו"ט מן התורה, שהרי מקור הירושלמי הוא מהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"
ומדויק שהוא איסור תורה בשבת ולא ביו"ט, מאידך הביא בתשובות החת"ס ראיה שהוא כן מן התורה, שהרי לא ירד מן בשבת, ועל זה נאמר הפסוק "אל יצא איש ממקומו" והרי גם ביו"ט לא ירד מן, משמע שאיסור תחומין נהג גם ביו"ט מן התורה.
בכל מקרה אם הכרעת המ"ב שהוא ספק האם הוא דאוריתא, היה מקום לדון שלדידן שספק דאורייתא לחומרא,
הרי שיש להחמיר לכתחילה ביו"ט אף במקום שבות דשבות כאשר אחד מהן נוגע באיסור תחומין.
בנושא ההלכה השניה בסעיף כב. פסק השו"ע שאם הביא נכרי מחוץ לתחום שופר תוקעין בו. ומבאר המ"ב אפילו שלא הותר לומר לו לכתחילה שהרי יש דעות שחוץ לתחום יב מיל הוא דאוריתא ולא הותר שבות במקום תקיעת שופר, מכל מקום כאשר הוא כבר הובא, אינו אסור אלא באכילה והנאה, אך לא בטלטול ( כמבואר בסימן תקט"ו ס"ה )  וזה שתוקע בו תקיעה של מצווה אינו נחשב הנאה שהרי מצוות לאו להנות ניתנו, כמבואר במ"ב בריש סימן תקפ"ו סעיף ה' ס"ק כב ).
בביאור הלכה בסימן רע"ו סעיף א' ד"ה אסור ) כתב שאם נכרי הדליק את הנר לצורך ישראל, אין ללמוד לאורו. וכתב שמקור הדברים הוא בשו"ת הריב"ש ( סי' שפ"ז ) ועי' בריב"ש שם שכתב לאסור אכילה, אך הביאור הלכה כתב לאסור אף לימוד תורה, ויש להקשות הרי אם מצוות לאו להנות ניתנו מדוע לא נתיר לו ללמוד לאור הנר? וכתב החיי אדם ( כלל סב ס"ז ) לחלק בין תקיעת שופר ונטילת לולב שאין בהם הנאת הגוף, אך בלימוד יש הנאת הגוף,
ועי' באגלי טל בהקדמה להלכות שבת שכתב כן, וכן ברבינו אברהם מן ההר,  מסכת נדרים דף מח: שבלימוד התורה מצוותה להנות ניתנה. 
ואוסיף כאן את דברי הגאון הראי"ה קוק זצ"ל, בספר אורות התורה ( ט' י' ) וז"ל: "כשמתערב בפלפול החפץ לשמח עצמו בפלפולא דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה ח"ו, כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המידות, שהיא סגולתה של תורה" אף שמדובר ב'שמחת עצמו', זהו חלק ממצות תלמוד תורה במובנה החיובי, והנעלה 'לשמה', מאחר שאותה שמחה נדרשת ונצרכת לבנין אישיותו, לתחושתו החיובית, בסופו של דבר תורמת היא לשיפורו, ומאחר ששיפורו מהווה תרומה כללית שוב אינו 'שלא לשמה'.
 אך נראה דבלאו הכי לק"מ מכיון שדברי הריב"ש מקורם ברמב"ן ולימוד אינו בדווקא לימוד התורה, שהרי הותר לצורך עונג שבת ללמוד אף ספרי חול לשיטתו, כמבואר בתשובת הרשב"א בשמו וכמו שהביא השו"ע בסימן שז סעיף יז וז"ל: אסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בדברי תורה, הבאר הגולה מציין באות ל שמקורו הוא דברי הרמב"ם בפירוש המשניות ( פרק שואל מ"כ ) וממשיך השו"ע ויש מי שמתיר, ומציין הבאר הגולה אות מ' מקורו ברמב"ן שהובא בתשובת הרשב"א, כך שבוודאי לא קשיא מידי. והרמ"א בסעיף טז כתב להתיר אף לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות כשהם בלשון הקודש, והוסיף וכן נראה לי מלשון התוספות בפרק כל כתבי ( שבת דף קטז : ). וכן נהגו להקל בזה. ואם כן הביאור הלכה מדבר על לימוד או קריאה של ספרי חול, ובוודאי לא על לימוד התורה, שאולי באמת בכה"ג מצוות לאו להנות ניתנו, אך הגרשז"א זצ"ל ( הו"ד בשש"כ פ"ל הערה קנג ) שרק בשופר שלא ניתן לעשות בו שימוש אחר מלמד מצוותו אמרינן שבכה"ג מותר, אך בנר שניתן לאכול לאורו נאסר גם ללמוד לאורו, ולכן כתב שאם הנכרי הביא ספר ( קודש ) בוודאי שהותר ללמוד בו, מכיוון שאין אפשרות של הנאה אחרת ממנו.
והקשה הגרשז"א לדעת המשנ"ב ( סימן שיח סק"ב ) שמעשה שבת הוא בשבות דדבריהם הוא דרבנן, ולכן אם מצינו שיטה שמתירה זאת אף שלא פוסקים כמותה להלכה יש להקל להנות ממעשה שבת של נכרי. והרי הרמ"א הביא בסימן רע"ו ( סעיף א ) את שיטת בעל העיטור שמותר לומר לנכרי לעשות מלאכה דאוריתא לצורך מצוה, ואם כן מדוע שלא נתיר ליאות לאור הנר, הרי כעת רוצה ללמוד תורה, ולדברינו לק"מ שהרי לא הותר מלכתחילה בלימוד התורה, שאינה להנאה ודברי הרמב"ן נאמרו על לימוד בספרי חול לשיטתו וכנ"ל.

ופשוט שלשון, לימוד אינה בדווקא על לימוד התורה, כפי שאמרו חז"ל שהאב חייב ללמד את בנו אומנות, וכן לשוט בנהר, שהם אינם לימוד תורה.

ב. כתב השו"ע סימן תקפ"ו סעיף כא. שופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט אפי' בדבר שיש בו משום שבות וכו' אבל על ידי אינו יהודי מותר, דהוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזרו .עכ"ל.
למרות ששבות הוקש לאיסור תורה שנאסר לחלל יו"ט עבור מצות תקיעת שופר, שבות דשבות במקום מצוה הותר. וכתב המשנה ברורה ( שם ס"ק פו ) וז"ל: ולפי זה אפשר אפילו במקום שיש לו שופר רק שאינו של איל, דמותר להביא על ידי נכרי שופר של איל, דמצוה באיל עכ"ל.
ומבאר בשער הציון ס"ק קכא, שהסיבה שלא ברירא ליה מילתא ונסתפק בנושא הוא משום שמקור הדברים הוא הדרכי משה ( ס"ק ו' ) שהתיר אך לתקוע בשופר איל בדיעבד, אך לא לצוות לכתחילה, שבזה יש את איסור האמירה לנכרי "ודבר דבר" מעבר להנאה ממעשה שבת שנכרי עשה עבור גוי. ע"ש.
הרמ"א בדרכי משה כתב: וכן פסק מהרי"ל ( הלכות שופר סי' ח' ) דמותר לתקוע בו, ומשמע שם אפילו אם יש לו שופר אחר שאינו של איל, וזה שהובא הוא של איל. ונראה דהוא הדין אם עשה גוי שאר איסורי דרבנן, כגון שעלה אחריו לאילן וכדומה דינו כאילו הובא מחוץ לתחום, וכן כתב המרדכי פרק לולב הגזול דאם עשה גוי שופר ביום טוב מותר לתקוע בו. ועי' לעיל סימן שכ"ה. עכ"ל.
וצ"ב בהבנת דבריו, האם שורש ספיקו הוא בגלל שמקור הדברים הוא ברמ"א שנקט אך לשון דיעבד מפני הסוברים שחוץ ליב' מיל הוא דאוריתא, כך שכשנכרי הביאו מחוץ לתחום הותר בדיעבד, כפי שהותר בסעיף כב שבות במקום מצוה בדיעבד כי לא נאסר מעשה שבת אלא לאכילה או להנאה אך מצוות לאו להנות ניתנו, ולפי זה, באמת יהיה אסור לאחר שיצא ידי חובת המצוה שוב לטלטלו, מכיוון שדעת הירושלמי שאיסור חוץ לתחום הוא דאוריתא, וכפי שכתב בס"ק קכב שהנידון הוא האם נקטינן באיסור תחומין דאוריתא או דרבנן, ועוד שביו"ט הוא מחלוקת נוספת האם יש איסור תחומין, וכך גם משמע לשון השו"ע בסימן כב שבדיעבד הותר לעשות שימוש בשופר שהובא מחוץ לתחום וכן בשופר שנעשה על ידי עכו"ם ביו"ט. ולפי זה אם היינו נוקטים כדבר ברור כדעת השו"ע דאינו אסור אלא מדרבנן, וק"ו ביו"ט והיינו מניחים שאין לנו בזה ספק כלל שמותר, היה ברור שמותר לצוות לו לכתחילה, גם בדבר שהוא אך מצווה מן המובחר, ולא עיקרא דדינא, שהרי בס"ק ה' כתב המשנה ברורה על דין איל שאינו עיקר דין ותקנת חכמים אלא אך מצווה מן המובחר, וכך משמע מדבריו בסימן תרכ"ג ס"ק כג' דפשיטא ליה שמותר לפזר על ידי נכרי נרות בתפילת נעילה לצורך אמירת פיוטים, והרי לא מדובר על עיקר דין, ומשמע דפשיטא ליה שכשנאמר במקום שבות דשבות לא גזרו במקום מצווה, היינו לא רק לדבר שהוא תקנת חכמים ודין ממש, אלא אפילו למען מצוה מן המובחר.
וראיתי שבהערות הביאור של 'דרשו' הקשו על כך שכאן המ"ב מסתפק האם למען מצוה מן המובחר הותר לצוות לכתחילה, והיינו לעבור על שבות דשבות במקום דבר שאינו עיקרא דדינא, ואיך שם היה פשוט לו שאפילו לצורך פיזור הנרות שאינו אלא מנהג בעלמא פשיטא ליה דמותר. ומעבר לכך שיש לתרץ בפשוטו דשם מדובר על מצוה דרבים ושאני כמבואר בגיטין לח: ר' אליעזר ששחרר את עבדו ובטל מ"ע בשוא"ת של 'לעולם בהם תעבודו' לצורך תפילה במנין, והנה בפשוטו היה זה ביום חול ולא בשבת, וגם אם בשבת לכאורה מדובר על עצם הצורך במנין, אף שהוא דרבנן בעלמא.
יותר מכך, בספר עמק ברכה לר' אריה פומרנצי'ק זצ"ל כתב ( ברכות ק"ש א ע' ז' ): דבאמת תפילה בציבור, אינו כלל חיוב מצוה ככל מצות דרבנן, וראיה לזה מהא דאיתא בברכות ד' ז: א"ל ר"י לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא אמר לי לא יכילנא א"ל לכנפי מר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מילתא. ואי נימא דהוי חיוב מצוה ככל המצוות המחויבות מה טענה היא זו טריחא לי מילתא, הא חייב אדם להשתדל ולטרוח במצוות אפילו אם קשה לו הדבר, [ ואולי משום ביטול תורה ] { אך לכאורה ידוע שגדר חיוב לימוד תורה הוא אך כשאדם יושב בטל אך כשעסוק בדבר מצוה כל חפציך לא ישוו בה נאמר, ואינו אנוס אלא לא מחויב כלל כך שאינו מבטל תורה, כמבואר באור שמח הלכות ת"ת פ"א וכן באבן האזל הלכות מלכים, ועי' קהילות יעקב ברכות סימן טו )
ועל כן מוכרח מזה דתפילה בציבור מצד עצמה אינה מצוה, ולפיכך אין שום חיוב להתפלל עם הציבור, אלא שאין תפילת היחיד נשמעת אלא בציבור, לפיכך צריך אדם להשתדל להתפלל עם הציבור כדי שתקובל תפילתו. וכן מבואר בלשון הרמב"ם ריש פרק ח' מהלכות תפילה, וז"ל: תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור עכ"ל. ולשונו זו: "ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" מורה להדיא שאינו חיוב כלל אלא השתדלות שתקובל תפילתו. וע"ש שהביא ראיה נוספת מספר יריעות האוהל על אוהל מועד. וכן לשון השו"ע סימן צ ס"ד שם כותב מרן "ישתדל אדם להתפלל עם הציבור בבית הכנסת וכו' ע"ש. שאין מדובר בעיקרא דדינא כי תפילה בציבור אינה אלא עצה טובה שההשתדלות יפה בה, שהרי אין הקב"ה מואס בתפילת רבים כמו שנאמר 'הן אל כביר ולא ימאס תפילת רבים', ע"ש, מאידך הגר"ח קנייבסקי זצ"ל באורחות יושר נקט שמחיוב ללכת מרחק של מיל הרי שמדובר על חובת הדין, וגם המ"ב הטה את פירוש דברי השו"ע על המילים 'בית הכנסת' והיינו שאם כבר מתפלל אדם עם הציבור יתפלל איתם בבית הכנסת, אך עם הציבור הוא חובה, ולא יתפלל בביתו עמהם שהוא גם נחשב בחינת ציבור מסוימת כמבואר גם במסכת ר"ה על מי שמתפלל בביתו שיכוון לשלוש שעות הראשונות של היום שיכלול תפילתו עם הציבור, וכאן ההמלצה "ישתדל" לבית הכנסת אך תפילה במנין דין גמור היא.
ואם חז"ל ביטלו מ"ע של "לעולם בהם תעבודו" כמבואר בגיטין לח. אין סיבה שבשבות דשבות לא יותר לכתחילה, גם לצורך מצוה מן המובחר של 'נרות' יום הכיפורים שאינם צורך היחיד אלא צורכי רבים.
ולעומת זאת במצות תקיעת שופר הלא מבואר בתשובת רע"א ( סימן יג ) שאינה מצוה דרבים אלא מצווה על כל יחיד ויחיד לתקוע בשופר, רק שמתקיימת בציבור מכיוון שניתן לתקוע בשופר ואותו קול ישמע לכל הציבור, וכל אחד ואחד יוצא בשמיעתו האישית, שהרי המצוה היא לשמוע קול שופר, וע"ש.
ולמרות שבערוך לנר ( יבמות דף ו : ) מבואר שהיא כן מצוה דרבים, הרי שבדברי הר"ן בר"ה לב: שמצוות תקיעת שופר שאינה מצוה דרבים,  שהרי כתב שהגמרא הייתה יכולה לתרץ שהסיבה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ולא תירצה שאינו בעידנא, כי קושטא דמילתא נקט ואה"נ הייתה יכולה לתרץ כך, ונשאלת השאלה, הרי במצוה דרבים נקטינן שאין חסרון של בעידנא כפי שכתבו בתוספות ב"ב יג: וגיטין לח. אם כן התירוץ של אינו בעידנא לא מחזיק, אלא וודאי נקט שמצוות תקיעת שופר אינה מצוה דרבים. וכמ"ש רע"א.
ולפי זה יש לבאר שבמצב שמדובר על מצות יחיד אין לנו מקור להתיר שבות דשבות במקום מצוה מן המובחר, אך כל זה הוא רק באחד מהן הוא הבאה מחוץ לתחום או עשיית השופר ( תיקונו יש מאין )   שמכיוון שיש צד דאוריתא אפשר שהוא נופל על ההלכה של סכ"ב שהותר בדיעבד לתקוע כי מצות לא להינות ניתנו אך מנ"ל לצוות לו לכתחילה, שאז הוא ספק של תורה.
אך פשוט לו שגם על מצוה מן המובחר לא העמידו דבריהם חז"ל במקום שבות דשבות דוגמת שבות דאילן ואמירה לנכרי בוודאי הותר, וזה מדויק בדבריו שכתב "דמותר להביא ידי נכרי" ומדובר על הבאה מחוץ לתחום, ולא על הורדה מאילן. ודו"ק.
אך יש לדחות את הדברים כי הר"ן עצמו בגיטין כתב על הא דשחרר ר' אליעזר את עבדו "האי דעובר בעשה לאו עשה גמור הוא, דאם כן היכי דחינן ליה משום העשרה דבית הכנסת" ע"ש. 
והנה השואל בשו"ת תורה לשמה ( סימן תג ) כתב על הר"ן שהיא הוכחה שאין עליה תשובה, וכמובן שזה דלא כהתוספות, וכן הרמב"ם והרמב"ן מנו את המצווה ( מצוות עשה רלה ) "לעולם בהם תעבודו" ונראה שהיא מצוות עשה גמורה, וכן נראה מדברי הסמ"ג חלק מצוות עשה מצוה פז ) ובחינוך ( מצווה שמז ). ובאמת השואל שם מתקשה מה יענו על כך כל הראשונים שסוברים שמדובר במ"ע גמורה, האם הותר בשביל תפילה במנין לעבור על מצווה עשה דאורייתא? 
ועונה לו 'הבן איש חי' ( תשובות תורה לשמה מיוחסות לבן איש חי כנודע ) "לפי סברתם יש לתרץ דבשלימות העשרה לאוו דווקא איכה מצווה דרבנן של תפילה בציבור, אלא איכא עוד קיום מצוות עשה מן התורה של נשיאות כפיים דכהנים, ומה גם דרבי אליעזר בעצמו הוא היה כהן, וכמו שכתבו 'ביאורי הירושלמי' ( סוטה פ"ג ה"ד ) על מה שאמר לו הורקנוס בנו "שאבד ממנו שלוש מאות כור מעשר בכל שנה" ע"ש. ומה שאמרו בילקוט שמעוני ( שמות פ"ה רמז רס"ח ) שמשה רבינו ע"ה אמר "יהי רצון שיצא זה [ רבי אליעזר ] מחלצי, אפשר שהיה זרעו מצד האם, [ או שיש לומר שרק ייחל לכך אך לא קרה בפועל והוא הוא שמשה התפלל הלוואי וכו' ולא נענה כפי שכותב ר' חיים מוולוזי'ן על דוד שייחל שהקורא פרקי תהילים יעלה לו כלימוד נגעים ואהלות וכותב בנפש החיים דלא בהכרח שנענה לא מצינו זאת ] ולכן שחרר עבדו בכדי לקיים מצוות נשיאת כפיים מדאורייתא, ועוד כמה מצוות יש רק בצירוף עשרה, וגדולה מכולן מצוות קודשה "נקדישך" שהיא מצווה שנצטווינו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ופירושו בזוהר ( פרשת אמור רעיא מהימנא דף צג ע"א ) על חיוב לקדש שמו יתברך בסוד נקדישך ונעריצך, ע"ש. עכ"ד

עוד נראה לי להוסיף בנושא זה, תירוץ ע"ד החידוד, הנה הגמרא לא יישבה שמדובר על עדל"ת כשאינו בעידנא דתקיעת שופר מצוה דרבים היא, שזה אין חסרון כזה, ויש להקשות הרי היא חובת יחיד, ואינה חובת ציבור ככל דבר שבקדושה שאינו בפחות מעשרה, וכמעשה דר"א.
יש לומר, שמכיוון שנהגו לאכול טרום התקיעות, כי נהגו להאריך בתפילות היום ובכדי שלא יהיה הדבר בגדר צום, זה היה ציווי "לכו אכלו משמנים ושתו יין ממתקים כי חדוות ה' היא מעוזכם" וכו' יש שהוכיחו מכאן כמו שהשו"ע כותב שהיה מנהג לצום בימי ר"ה ובא נחמיה להעמידם על טעותם, אך אפשר שפשוט טכנית היו צמים בגלל אריכות התפילה שנתקנה בדיוק באותו זמן בזמן עליית עזרא בה נקבע סדר מטבע שטבעו חז"ל על ידי אנשי כנה"ג, ונשאלת השאלה, איך התיר להם או איך נהגו להתיר, כפי שכתב השדי חמד ( אות ש )  שמעתי שקהילות בני אשכנז עושים קידוש טרם התקיעות, הלא קי"ל שלא יקבע אדם סעודה טרם כל מצוה, כמבואר בסימן רל"ב וכן בהלכות לולב וקידוש ועוד.
ובאמת מנהג בני ישיבות יוצאי אשכנז וכן אעיד על המנהג אותו ראיתי ונהגנו בישיבת 'קול תורה', לעשות קידוש בין שחרית למוסף בראש השנה, וטרם התקיעות לאכול, ואולי מקור המנהג לכך הוא הר"ן שמחשיב אותה מצוות רבים, ובמצוות רבים אין את חשש השכחה, וסיבה אי האכילה כנודע היא התרשלות האדם מהמצווה ע"י שימשך באכילה, או ירדם, ולמרות שהיא מצווה המוטלת על כל יחיד ויחיד אבל קיומה הוא ברבים, והוא שמתיר את האכילה, ומכיוון שסיבת קיומה ברבים הוא לא רק במציאות מחוסר ברירת של מחסור בבקיאים בתקיעת שופר, וכפי שנראה מגזירת רבה, ( מגילה ד. ר"ה כט: )  שחז"ל ביטלו למצוות היום, בכדי שלא ילך "לחכם" או ל"בקי" בכדי שיוציא אותו ידי חובת תקיעות, והנה חז"ל לא גזרו על חשש רחוק, אל מציאות קיום מצוות תקיעת שופר ברבים, יצרה מחסור ברור, של בקיאים, בתקיעת שופר, הסיבה המרכית לקיומה ברבים, הוא שתקיעות מעומד על סדר התפילה נתקנו, ושם יש רבים בוודאי, כמו כן, מידת הדין מתוחה בעולם, שהרי ב 3 שעות ראשונות העולם נידון,     
ונאמרו בכך כמה וכמה יישובים ליישב המנהג, חלקם מתיישבים על הלב, חלקם דחוקים, הציץ אליעזר מבאר באופן נפלא שהסיבה שחז"ל גזרו לא לקבוע סעודה והרי קידוש חייב להיות במקום קביעות סעודה, הוא שמא ישכח לקיים את המצוה מה שלא שייך במצות תקיעת שופר מכיוון שהיא מתקיימת בציבור, ובציבור הם נעשין שומרין זל"ז ואם כן למרות שאין "חובה" מצד התקיעת שופר לציבור, הרי שמצד מנהג הטעימה יש חובה לקיימה בציבור, אחרת אכילתם באיסור היא, ולכן העדיפה הגמרא לתרץ את התירוץ של אין עשה דוחה ל"ת ועשה, דאילו הו"א שאינו בעידנא, היינו אומרים שמכיוון שהיא מתקיימת על ידי הרבים בגלל החיוב לקיימה על ידי הרבים בכדי לא לעבור על צום ביו"ט למרות שזה אינו דין מדיני תקיעת שופר, אך יש כאן "חובה" לקיימה בציבור, והשופר שהובא מחוץ לתחום עשוי לשמש קהלים שונים, ושמא יבוא לקהל האוכל שהוא מחויב לקיים מצוותו בציבור ולא אחד אחד, בדין ברוב עם הדרת מלך יש לדון, האם במצב זה כשכל אחד יוצא באמצעות שמיעתו ורק "תקיעת המצוה" היא שמתקיימת באחדות הרבים, כך שעצם המצוה מתקיימת על ידי כל יחיד ויחיד, ואולי זה תלוי במחלוקת הראשונים האם המצוה היא התקיעה שאז כל הציבור יוצאים בתקיעת התוקע, או שכל אחד ואחד יוצא בשמיעת עצמו שאז אין עצם המצווה מאגדתם אותם לציבור אלא מכשיר המצוה, ואין בזה ברוב עם וצ"ע.
הנה בהא דעדל"ת כשהיא מצווה דרבים גם אם אינו הוי בעידנא, מקורו ביבמות דף ו. דעדל"ת מקרא, ואין לנו בו אלא חידושו, אך  יש להטעים, שהחשש הוא שמא ידחה הלא תעשה אך העשה יאנס ולא יקיימו ונמצא עוון ל"ת בידו, אך אונסא דרבים לא שכיח, ולפי זה התבוננתי האם סיבת הדיחוי בעדל"ת הוא אך כאשר ללא הרבים המ"ע לא קיימת והרבים הינם תנאי לחיוב המצוה, דומיא דר' אליעזר ששחרר את עבדו לצרפו למנין לדבר שבקדושה, שאינו יכול להתקיים בפחות מעשרה, והרי הוכחנו לעיל שתפילת הציבור אינה חובה כך שגם כל הנאמר בציבור כקדושה וקדיש וקריאת התורה, חיובם חל רק לאחר התקהלות הציבור, ורמיא עליהם יחד, או על כל יחיד ויחיד מאותו ציבור, אך טרם התאספותם בוודאי או אדם שהתפלל יחידי אין עליו ביטול מצוה דקדיש או קדושה או קריאת התורה, מכיוון שאינם חובת יחיד כי אם חובת ציבור, ולמרות שאינו מקיים מצוה, ויתרה מכן אולי בזה רמזו חז"ל ריש פרק תפילת השחר שמעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יכול להמנות הוא שחבריו נמנו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם, בתחילת הפרק העוסק בהלכות תפילה, טמנו חז"ל את הסוד שלמרות שאין חיוב הרי שמדובר על תפילת רבים שתתקבל בוודאות עם הציבור, ומדובר על הפסד אישי עצום לאדם שלא ניתן להשיבו, כי עבר זמנו בטל קרבנו, ואותה תפילה, לא יכולה שוב להתקבל למרות שכעת הוא מתפלל עם הציבור. אך עכ"פ לא מדובר על חיוב גמור, ואם כן נשאלת השאלה היאך שחרר ר' אליעזר את עבדו, בגלל מצווה דרבים שאני, וקשה לומר שמכיון שכבר נאספו שם תשעה הרי שיש עליהם חיוב ציבורי להשלים לעשרה, כי יחד עם העבד בצורה של "באין כאחד" הפכו גם ר' אליעזר למחויב בדבר. כי תשעה הם בוודאי לא ציבור "עדה" היא עשרה ולא פחות הם נחשבים תשעה בדידים, אם כן הקושיה עצומה, היאך למען "עצה טובה קמ"ל" שתקובל תפילתו שחרר ר"א את עבדו, וביטל מ"ע, ונראה מזה שלא החיוב של ר' אליעזר הוא שדוחה את הל"ת אלא עצם הדבר שמדובר על מצווה שמתקיימת ברבים, והיינו תפילת ציבור, הינו צורך רבים, וכשיש עשרה יש צורך של "עדה" שתקובל תפילת וצורך רבים כאשר יקיימו יחד מצווה, הינו לזכותם בקדיש וקדושה ושאר מצוות שיחויבו לאחר מכן, אם כן החיוב לטרוח ע"מ לספק את התנאים של סיבות החיוב למען רבים, הן חשובות, ומנין אתה למד זאת, שהרי הקב"ה בעצמו "הן אל כביר לא ימאס תפילת הרבים" שכינה שרויה בינהם, ואם ה' מחשיב אותם ואתם רצונם ובקשותיהם, הרי שהצורך שלהם מבלי להתחשב בכל אחד כיחיד הופך חשוב, וזה לא בגלל החלק של המצוה שבזה, אלא החלק של הצורך שלהם שתקובל תפילתם ( כנ"ל בעמק ברכה ) הוא מספיק חשוב בכדי לבטל בשוא"ת לעולם בהם תעבודו, ( ויש שדחקו שמדובר בשבת פרשת זכור אך דוחק לומר שמדובר בשבת מה שלא הוזכר בגמרא, וכן העבד יוצא לרשות עצמו ובעי שטר שחרור וכו' ) ממש כמו שמצינו שהתירו חכמים שבות דשבות במקום מצוה וכן לצורך רבים אף שלא במקום מצווה, כי עצם הצורך של הרבים יש לו חשיבות, בגלל התקבצותם ונוכחות השכינה השורה ביניהם.
ותוספות חידשו שאם למען מצווה דרבים עדל"ת שלא בעידנא אף מצוה רבה, הבינו שהמצוה הנעשית על רבים חשובה יותר, ואם למען צורך רבים נדחה העשה הוא הדין גם למצוה רבה, אך עי' בתוספות במסכת ב"ב יג. שם יש תירוצים אחרים, והסיבה שנדו מתירוץ זה הוא כי אין במצווה דרבים עדיפות כאשר אין עצם השחרור יוצר את סיבת החיוב למצוה, אך עכ"פ בתירוץ אחד הקבילו את הנושא, כי חשיבות הן מצד הרבים, והן מצד מהות המצוה כמו לא תוהו בראה לשבת יצרה הינם שווים, ולפי זה יש לומר שגם בתקיעת שופר, עצם הדבר שיש כאן צורך של 'זיכוי רבים' והיינו שלא אדם אחד בלבד יהנה מהדבר אלא הרבה אנשים ידחה את הל"ת או שלא יעמידו חז"ל את שבות דבריהם, ולכן תירצה הגמרא שהוא ל"ת ועשה, כי עצם הזיכוי של כמה אנשים הופכו לחשוב יותר, ולפי זה יש לומר שאם היחיד הולך לשמוע תקיעת שופר ויוצא חוץ לתחום יהיה לו אסור, ורק כאשר יש כמה וכמה מצוות של כמה אנשים יש בה חשיבות יתר, ועוד יש לעיין האם דווקא כשיש "ציבור" של עשרה או אפילו מיעוט רבים נחשב הדבר כיותר מל"ת שיכול לדחותו כשאינו בעידנא, ולפי זה ביאור הדבר שעדל"ת ברבים כשאינו בעידנא הוא כי יש כאן ל"ת אחד ומאידך יש כאן 2 מצוות עשה, והכרעת הרבים גוברת, ואין בגלל שאיכות מצוותם גדולה יותר, שהרי גם בציבור "רבים" הרי בלולב כל אחד ואחד מקיים המצוה בעצמו, ואפי' בשופר, שאחד תוקע הרי כולם יוצאים בשמיעה האישית שלהם, ואין מכנה משותף בין שמיעה של אחד לחבירו, שהרי אם אחד לא כיוון ליבו או לא שמע טוב, וחבירו שמע מצוין לא יצא ידי חובה, כך שמדובר על "כמות" ולא על "איכות".
ולפי זה הדבר מבורר יותר, וכן מובנים דברי הר"ן שכתב שאכן הגמרא הייתה יכולה לתרץ שאינו בעידנא, רק שנקטה קושטא דמילתא, ומדוע תירוץ זה הוא "קושטא דמילתא" יותר מהתירוץ השני, אלא שבתירוץ הראשון הרי שהוא ממש לא פשוט, כי לא מבורר לן דיו האם תקיעת שופר נחשבת מצוות רבים, ואולי במצוות רבים אין כלל את החסרון של עדל"ת שלא בעידנא, ולכן התירוץ של הגמרא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, הוא קושטא דמילתא.