דלג לתוכן
← חזרה לבלוג

קמצא ובר קמצא

  קמצא ובר קמצא הוא סיפור מרכזי באגדות החורבן, המובא בתלמוד הבבלי (גיטין נ"ה ע"ב), ומתאר את ראשית המאורעות שהובילו לחורבן בית

קמצא ובר קמצא הוא סיפור מרכזי באגדות החורבן, המובא בתלמוד הבבלי (גיטין נ"ה ע"ב), ומתאר את ראשית המאורעות שהובילו לחורבן בית המקדש השני ולחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, בידי הרומאים. הסיפור מציג את הסיבות הרוחניות והחברתיות לחורבן, ובראשן – שנאת חינם והתפרקות האחדות הפנימית של העם.

הסיפור כפי שמובא בתלמוד

אמר רבי יוחנן:

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" – אותו אדם שחברו היה קמצא ואויבו היה בר קמצא, עשה סעודה. אמר לשמשו: "לך הבא לי את קמצא". הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא. כאשר ראהו בעל הבית, דרש ממנו לעזוב את המקום.
בר קמצא התחנן: "השאר אותי, אשלם על מה שאוכל ואשתה" – אך נדחה. הציע לשלם חצי מהסעודה – סורב. הציע לשלם את כולה – גם זאת נדחתה. לבסוף תפס אותו המארח והוציאו בבושת פנים, מול עיניהם של חכמי ירושלים, שלא מחו.

בר קמצא, מלא זעם ונקמה, פנה אל הקיסר הרומי ואמר: "היהודים מרדו בך". הקיסר ביקש לוודא זאת ושלח קורבן לבית המקדש. בר קמצא פגם בו קלות במקום שרק לפי ההלכה נחשב למום, ביודעו שהכוהנים לא יקריבוהו. החכמים נטו להקריבו בכל זאת – כדי שלא לגרום לעימות עם הקיסר – אך רבי זכריה בן אבקולס מנע זאת מחשש לתקלה הלכתית. גם כאשר עלתה הצעה להרוג את בר קמצא כדי למנוע את ההלשנה – הוא מנע גם את זה.

סיים רבי יוחנן באמרה המפורסמת:

"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

הסבר, פרשנות ומוסר השכל
מה היה חטאו של קמצא?

לכאורה, קמצא כלל לא נכח בסעודה, ואף לא היה מעורב בסיפור – מדוע אם כן אומרת הגמרא: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"?

הסברים אפשריים:
  1. הסבר על דרך הפשט – ייתכן והנוסח "קמצא ובר קמצא" הוא צירוף כולל לשם האירוע, אך לאו דווקא האשמה נופלת על קמצא עצמו.

  2. הסבר עמוק יותר (על פי בעלי המוסר והחסידות):

    • ייתכן שקמצא, שהיה ידידו הקרוב של בעל הבית, ידע מראש על הסעודה אך בחר לא להגיע, ובכך החמיץ הזדמנות להשכין שלום בין בעל הבית ובין בר קמצא, שהיה אולי בנו או קרוב משפחתו.

    • יש שמציעים שקמצא עצמו היה שותף סמוי למחלוקת, אולי ברכילות, בליבוי שנאה, או בכך שהעלים עין מסכסוך בין אוהבו לשונאו.

    • לפי המהר"ל מפראג, עצם הפילוג בין קמצא ובר קמצא מייצג את פירוד הלבבות בין יהודים, ולכן שני השמות שותפים באחריות לחורבן.

ביקורת על החכמים

השתיקה של חכמי הדור היא נקודה מוסרית קשה: כיצד שתקו כשבר קמצא בוזה ונבזה בפומבי? חז"ל מציינים:

"בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שסייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו."
(גיטין נ"ז ע"א)

כלומר, העובדה שאדם אחד נבזה בפני רבים, ואף אחד לא קם למחות – הציתה שרשרת תגובות שהובילה לחורבן.

זהירות בפסיקה קפדנית מדי

הזהירות של רבי זכריה בן אבקולס, שנמנע מהקרבת הקרבן ואף מהמתת בר קמצא, אף שנראה היה שיש בכך הכרח להצלת העם – מוצגת על ידי רבי יוחנן כ"ענוותנות" שהביאה לאובדן.

מסר לדורות

הסיפור אינו רק תיאור היסטורי – אלא תמרור אזהרה מוסרי ואמוני:

  • שנאת חינם, ביזוי אדם ברבים, שתיקה מול עוול, קפדנות הלכתית בלי שיקול דעת של מציאות – כל אלו יחד הביאו על עם ישראל את אחד האסונות הגדולים בתולדותיו.

  • חז"ל ביקשו ללמד שאין צורך בצבאות אויב כדי להחריב עם – די בפירוד לבבות.