צחצוח שופר

צחצוח שופר
המשנה במסכת ראש השנה ( דף לב : ) אומרת "שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן אין מעכבין את התנוקות מלתקוע אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא. ע"כ.
ובגמ' דף לג: נאמר שמי ששנה את משנתינו הוא אבא שאול, שאמר אם רצה ביו"ט יכול לצחצחו במים או יין אך במי רגלים אפילו בחול אסור מפני הכבוד.
וכן פסק מרן השו"ע בהלכות שופר ( סימן תקפו סכ"ג ) "יכול ליתן בתוכו מים או יין כדי לצחצחו ( ביו"ט של ר"ה ) מבאר הריטב"א ( הו"ד במ"ב שם ס"ק קלא ) אע"ג במתקנו בכך, כיוון דלא מינכרא מילתא דהוי עובדה דחול שהרי מדיחין כלים ביו"ט, שרי.
א. מדוע נסמך דין 'חינוך הקטנים' לדין שטיפת השופר, פשוטם של הדברים הוא שמדובר בחילול יו"ט שהרי אינם מקיימים מצות היום שהרי אינם מצווים אלא מדין חינוך ועליהם הוא בוודאי דרבנן, ובמקום מצוות חינוך למרות שמדובר במתקן מנא שהוא דאורייתא, לא העמידו חז"ל גזירת כלי שיר, למרות שבשבות החמירו כשל תורה לא לעבור עליו אף במחיר ביטול מ"ע דתקיעת שופר, כאן הקלו בגזירתם כי גזירתם היא שבות והקטן אינו מצווה אלא מדרבנן, ודמי לשבות דשבות, והחידוש שמצוה של חינוך הקטנים בתקיעת שופר נחשבת מצוה,
ונשאלת השאלה, מדוע בחר רבינו הקדוש להשמיעו את הדין הזה רק באמצעות דין חינוך.
ואכן הרמב"ם הפריד את ההלכות לפרקים שונים לגמרי, ההלכה הראשונה בפ"א מהלכות שופר הלכה ד': שופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט אפילו על דבר שהוא משום שבות והביא את כל הדוגמאות במשנה, וכלל שם את ההלכה של תיקון השופר במים ולא במי רגלים, ואת ההלכה של חינוך התינוקות כתב בפ"ב הלכה ז: התינוקות שלא הגיעו לחינוך ( 6-7 )אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה של יו"ט של ר"ה כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהן כדי ללמדן ביו"ט בין קטן שהגיע לחינוך ובין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אין איסורה אלא משום שבות" עכ"ל.
וכתב רבינו מנוח במקום שקל וחומר שאם חל שבת בר"ה שקטנים יכולים לתקוע בשופר, ומותר לגדול להתעסק עמהם שהרי ק"ו הוא דמצות היום היא.
ב. עוד יש להקשות, מדוע באמת הותר לו ליתן מים או יין כדי לצחצחו הלא מתקן הוא את השופר, ולכאורה תיקונו הוא שעל ידי צחצוחו קולו אינו נצרד, אם כן בוודאי שמינכרא מילתא. לפני כן היה צרוד וכעת צלול.
ב. עוד יש לשאול, מצד מציאות קרן השופר הינה עשויה מקראטין, שהוא החומר ממנו עשויות ציפורני בני אדם,
אותו חומר ידוע ברגישותו, ועלול לסתום את השופר במצבים מסוימים, כאשר תעלת השופר ממש צרה, וכן יין, מדוע שישפוך יין לתוך השופר, ועוד לשון צחצוח משמעותו נופל על מראה, צחור, צחיח, דודי צח ואדום, ( מקורות )
ואם אכן הוא מתקן את קולו יש לדון מה הדין בקול של שופר שאינו מצליח לתקוע בו, האם התירו מתקן מנא ע"י מי רגלים, האם 'מפני כבודו' תדחה מצות היום, והרי קיי"ל דבמ"ע דאורייתא 'אין עצה ואין תבונה נגד ה'
ובמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, מה שמביא אותנו להבין על איזה כבוד השופר מדובר האם מדובר על כבודו של בעל התוקע, ואין להשוות למה שכתב השו"ע בסעיף כא-כב שאין לעבור על שבות דדבריהם כדי לקיים מצוות תקיעת שופר, כי בשבות ניתן תוקף של דאוריתא, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, אך כאן מדוע שלא ידחה כבודו בכדי לקיים המצוה, והרי לא חילק השו"ע ולכאורה משמע גם בתיקונו ממצב שאינו תקין כלל ולא משמיע קול למצב שהוא משמיע קול כל שהוא דסגי ליה בהכי לצאת י"ח מדין כל הקולות כשרין, ואם נאמר שמדובר שהוא כבר משמיע קול צרוד רק כעת על ידי צחצוחו הופכו לקול נקי יותר ולא צרוד, מה"ת שמותר לעשות כן בשבת הרי מכיוון שנפסק שכל הקולות כשרין בשופר, ומבואר שם גם קול צרוד ויבש, אם כן הוא תיקון שלא לצורך כלל?
אך יש לדחות זאת, שבוודאי שלא הותר לעבור על תיקון מנא מן התורה, ממצב שללא הצחצוח אינו תוקע, למצב שיכול לתקוע, שהרי לא הותר לעבור על איסור דרבנן לצורך מצוה, ק"ו איסור דאוריתא, ואין עשה דתקיעת שופר דוחה ל"ת ועשה דיו"ט כמבואר בסוגיית שופר התלוי על אילן ע"ש.
לכן ברור שמדובר כאן על מצב שבו הוא רק משפר את הקול, וכך כתב השפת אמת ( ר"ה דף לב : )    ודייק זאת מלשון המשנה "אם רצה ליתן לתוכו מים או יין וכו' ולשון רצה משמע שהשופר כשר בלאו הכי, וכן פסק הכריע הערוך השולחן ( ס"ק סעיף לז ) שאין מדובר על תיקון כלי מדאוריתא, אלא על שיפור קול השופר, וההקלה על בעל התקיעה, כעת יש לבאר שבוודאי עם מאמץ נשיפת התוקע ניתן להוציא קול חזק ונקי יותר, אך זו לא צורת התקיעה הטבעית, ומכיוון שקול השופר יכול להווצר גם לפני כן רק שנשיפה רגילה אינה מוציאה קול זה, ומדובר על 'מתקן מנא' דרבנן, לכן הותר במצב שלא מינכרא מילתא, הוא כשטיפת כלי, ובכה"ג לא גזרו חכמים על מתקן מנא שלהם.
והנה בביאור אותו 'כבוד' נחלקו רבוותא, ונקודת המפתח דברי הפרי חדש שהביא את הפירוש של המפרשים ש'הכבוד' היינו כבודו של בעל התקיעה, ולפי זה אם מוחל על כבודו ניתן לצחצחו במי רגלים, וכתב על כך הפר"ח שאינו מחוור כי 'הכבוד' הוא כבור המצוה ולכן לא מהניא מחילתו.
וכן מבואר בלשון הרמב"ם ( פ"א הלכה ד' משופר ) ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו, ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם מפני הכבוד שלא יהיו מצוות בזויות עליו' עכ"ל.

והביאו הפר"ח וכך הכריע להלכה המ"ב ( סימן תקפ"ו ס"ק צ' ).
והדברים צ"ב מדוע נחשב הדבר לביזוי מצוה הלא לאחר צחצוח מי הרגלים הוא שוטפו במים, ובעיצומה של תקיעת השופר, אין השופר עם מי רגלים, וזה שהיסטורית היה שם מי רגלים מדוע הוא נחשב כבוד המצוה, הרי שלא בשעת קיום המצוה היא, ועוד הרי הפר"ח הביא את המקור לדין 'כבוד המצוה'  אבונא דכולהו דם, והיינו דינא דגמרא במסכת שבת דף כב: שם נאמר "ושפך וכסה, שלא יכסה עם הרגל שלא יהיו מצות בזויות עליו" ויש לשאול, הלא שם עצם המצוה מתקיימת בביזיון, אך כאן מדובר על ניקוי מכשיר המצוה, שעשוי גם להיות גזול וכשר לתקיעה, כמו כן בוודאי יש לומר שמדובר על דין לכתחילה אך בדיעבד אם ניקהו במי רגלים, יכול לשוטפו ולתקוע בו, לעומת זאת אם מדובר מדובר על כבודו של בעל התוקע הרי שעדיין יכול להיות מאיס עליו, ובכלל קשה מדובר בכלל נתנו דווקא כאן את הדוגמא של מי רגלים, האם יש בהם תרכובת שיכולה לסייע לשופר.
ונראה לבאר שמים קרים עשוים לנפח את תעלת השופר, אך מים חמים, מרחיבים ויש פחות חשש כי דקים המה, ומשכך חייבים לומר שמדובר ממש במועד קיום המצוה, והוא לא שוטף לאחר מכן אחרת כבר היה משתמש במים רגילים וכל ענינו לשפר את קולו, שלא תתנפח תעלת השופר כנ"ל, ושפיר כתבו כן, אך לפי זה נראה שאם בערב החג שטפו במי רגלים, יהיה מותר במידה ושטפו שוב במים, לעשות בו שימוש, אך עם מדובר בערב החג הלא יכול ממש להרתיח מים ולעשות שימוש במים חמים, אך לכאורה גם ביו"ט מותר לצורך אוכל נפש, אך לצורך מצוה, אינו אוכל כלל, ולכן הוא טועה לעשות שימוש במי רגלים, או ביין שהוא תוסס ועשוי להיום חם, ועל כך אומרים לו מפני הכבוד לא לתת זאת, שלא יהיו מצות בזויות עליו, וביאור הדבר, דהנה שופר הוא רק תשמיש מצוה ואינו תשמיש קדושה, וההבדל הוא שאינו חייב בגניזה, אך הסיבה לכך היא שבמהלך השנה שלא חל עליו מצוות תקיעת שופר, הוא אינו אלא חפץ שבמידה ויחליט לתקוע בו בר"ה יקיים בו את המצוה, אך אינו קדוש בעצם, ולכן כאשר הוא מייעד שופר מסוים ומדובר לפני התקיעות הוא עולה לרמה של תשמיש קדושה, ונוהגים בו כבוד, ושוב לפי זה יש לומר שאם ניתן לזרוק אותו ולא לגונזו לאחר ר"ה הרי בוודאי מותר ליתן לתוכו במהלך השנה טרם ייעדוהו לשופר של מצוה, מי רגלים, הגע עצמך, אדם מעונין להכין מקרן של שופר, שופר לצורך חול, האם נאסור עליו במהלך ההכנה את השימוש במי רגלים 'כדי שלא יהיו מצות בזוית עליו' הרי לא מדובר בשלב הזה במצוה, ומאידך לאחר שגמר בדעתו, הזמנה מילתא היא, מאותו שלב הוא חייב לנהוג בו דיני תשמיש מצוה, ובמועד החג עצמו, אף ברמה גבוהה יותר, והוא ברור כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו.
ולולי דמסתפינא הוה אמינא, שכל ענין הנוזל אינו להשרותו בו, ואינו משפר כלל את קול השופר, אלא יש לכלוך בשופר שיוצר מראה של שופר שאינו מהודר ויפה, ולאחר הניקיון הוא הופכו נקי, ולכן דמי לשטיפת כלים כמו שכתב המ"ב שהרי שם מדובר על צחצוח נראותם מלכלוך, או שיש ריח בשופר, והוא מנקהו, ומכיוון שמראהו וריח אינם מהות המצוה, אינו מתקן מנא, כי לא מינכרא מילתא, ולשון צחצוח משמע שמדובר על ניקיון, מראה.
ולפי זה חשבתי להוכיח מה שנסתפקתי בהלכה שנאמר קודם לכן בשו"ע ( סכ"א-כב )   כשהובא שופר מחוץ לתחום ע"י נכרי ( יש מחלוקת תנאים בסוטה דף כ"ז: וכן בעירובין לה : בין ר"מ לר"ע האם יב' מיל הוא דאורייתא או דרבנן, והלכה קיי"ל שהוא דרבנן ) וכתב הדרכי משה שמותר לעשות בו שימוש וכתב ע"כ המ"ב שהוא הדין אם היה לו שופר שאינו של איל וכעת יש לו שופר של איל שהובא חוץ לתחום שמותר להשתמש בו, ובענין לכתחילה לצוות שיביאו נסתפק המ"ב ע"ש בשעה"צ ( ס"ק קכב ) .
האם 2 שופרות שלפניו האחד שנשטף במי רגלים, והשני שהובא מחוץ לתחום ע"י נכרי האם אפשר לעשות שימוש ולדחות שבות דבריהם למען כבוד המצוה.
ואם מדובר על מראה השופר, שעל ידי צחצוח מבפנים מראהו משתנה והוא נראה נקי יותר, ומהודר יותר, תלוי בספק הנוסף האם דין הידור מצוה בשופר הוא בקולו של השופר, או במראהו החיצוני, וצ"ע. ואכמ"ל.
והנה המפרשים שפירשו שמדובר על כבוד התוקע, הרי בוודאי שהיה להם קשה שהוא שונה מאבוה דכולהו דם שם הוא מקיים את המצוה בזלזול, לעומת זאת כאן לא מדובר על עצם קיום המצוה, אלא על ניקוי מכשירי המצוה,
ועוד קשה הרי הפר"ח הביא ראיה לדבריו מכריתות דף ו: שם נאמר "אין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד"
והקשה השפת אמת, הרי שם נאמר בסוגיה שהסיבה היא שאין מכניסין מי רגלים לעזרה, אך מחוץ לעזרה אין מניעה לעשות זאת, אם כן הוא ראיה הפוכה, כי במועד קיום המצוה בתוך בית מקדש מעט ובשעת התקיעה אין מי רגלים בשופר, והאם השופר בעצמו הושווה לעזרה?
ויש לבאר, שבקטורת שמדובר על ריח, ויש לנו אמירה חד משמעית של חז"ל "הלא מי רגלים יפין לה" הותר מחוץ לעזרה, אך לענין מראה השופר, או קולו, אין לנו וודאות שאכן הוא ישפר את השופר, ובוודאי שלא את ריחו, ולכן במצב כזה הדר כבוד המצוה, ואמרינן ליה להעדיף מים או יין אף שלא בשעת המצוה, וקודם לה, כי למרות שמדובר על מכשירי המצוה שלא מקום המצוה, אך מכיוון שהוא מיועד לתקיעת שופר, הרי שהשימוש הניסיוני במי רגלים, אינו מועדף על מים, ולכן כבוד המצוה מכריע ואמרינן ליה ליתן לתוכו מים ויין. ועיין.

וראיתי בקובץ שיצא על ידי בית מדרש בירושלים, מאמר של חכם אחד שכתב דבר דומה, והביא עוד תשובה עם חידוש בצידה שזלזול במצוה, פוגם בעצם המצוה, ולא יוצאים י"ח והוא חידוש שקשה להכילו.
והוא מביא שמדובר שם על עשי"ת שהחמירו בפת פלטר כך יש להחמיר גם בכבוד המצוה, והוא דבר קשה להכילו, שהרי או שמדובר על כל השנה או רק על ר"ה אך לא משמע שמדובר שם על ימי עשי"ת, ואם מדובר על לפני וכעת השופר נשטף שוב, הרי שאין בעיה כלל, ובוודאי שלא יעכב את המצוה, והדברים צריכים עדיין עיון.
וראיתי שבספר יד דוד (ר"ה דף לג.) כתב דברים דומים על החלוקה בין קטורת לשופר, ע"ש.
ועוד ע"ש בלשונו שכתב ששני הפירושים הם כבוד התקיעה, ולא כבוד בעל התוקע, כך שנמצינו למדים, שגם לדעת הי"מ לא מועילה מחילתו, כי לא מדובר על כבודו האישי, אלא על כבוד התקיעה, והמ"ד השני הוא שלא יהיו מצוות בזויות עליו, היינו לא מצוה זו, כי למעשה מצוה זו לא מתבזה כי אפשר שאין רושם לצחצוח מי הרגלים, וכן אפשר שמתקן בזה את צרידותו, אך מצוות אחרות יהיו בזויות עליו, זאת אומרת מצד האדם לא מצד התקיעה והשופר, אדם יכול להגיע למצב שהוא יתן מי רגלים לשופר, ואצלו בלב מצוות התורה האחרות יהיו בזויות עליו, ובהן הרי אין שום סיבה לזלזל ולכן כגדר שעשו חכמים, אמרו 'לא יתן מי רגלים לתוכו' שלא יהיו מצוות אחרות בזויות עליו.