מקווה ישראל ה'

חידושי התורה ניתנו לכל נשמה מנשמות עם ישראל לדורות, נאה להמליץ על כך את הנאמר במסכת זבחים דף מא: בשם מאיר עיני החכמים, רבי מאיר בעל הנס "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה" כך שבשורש אחוד תורת ישראל נתונה לנשמות עם ישראל על ידי הבורא בהר סיני, ובהתאמה להארת נשמת האדם, כן שערי דעת ותבונה יתן ה' בפיו.
כנודע ארבע נהרות רבדים שונים בפרשנות התורה שהינם שורשיה.
דרך הפ'שט  היינו פשוטו של מקרא הטקסט בהתגלמותו.
דרך הר'מז  היינו כל הנרמז בתורה על פי אמות מידה של כללי הרמז דוגמת ראשי התיבות, גימטריות, ואפשריות נוספות.
דרך הד'רש היינו כל הנדרש בתורה כדרוש וקבל שכר, והם נועדו לדרוש לעם ולדרוש מהעם עלות מעלה. ( דברי הרמב"ן בויכוח טרטוסה 1263 ובדרשת ראש השנה על מדרשי האגדה ותוקפם ) אמיתתם היא דרוש וקבל שכר.
דרך הס'וד  היינו כל רובדם הפנימי של הדברים לפי תורת הסוד ואמות המידה המקובלות במסורה והקבלה שהן הן סודותיה.
ולפי התכללות שורש הנשמה כן נמשכת היא לעולם הקרובה לו, וכל שתלמיד וותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני.

כידוע ארבעת העולם הם אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, כמובן, שהפשט הוא מחובר לעולם המעשה ולכן הוא הוא הקובע את המעשה אשר יעשון מעצם היותו פשט הדברים, כי אין להליץ מליצות ומשלים ואלגוריות כשהפשט זועק עשות מעשה.
הרמז והדרש הינם מושפעים מעולם הבריאה והיצירה בהתאמה, כי הן הסיבה להזנת נפש האדם, דעתו, ונשמתו שהיא היא מותרו מן הבהמה, בעולם המעשה ההנחיות כוללות גם את עולם הבהמי הן של האדם, באופן מעשי ללא מחשבה, בבחינת נעשה ונשמע, והן על שביתת שורו וחמורו, ונתינת מאכל לבהמתו קודם אליו, וכן לא לצער את בעלי החיים, אך אין כל נגיעה לעולמות היצירה והעשיה לעולם החי, שהרי מדובר בדלק לנפש ונשמת האדם שהיא הנבדלת והיא רוחנית, ואין מדובר על נפשו תאוותיו הבהמיות וכן עולם החי בהמות וחיות ושאר עמי הארץ, ולכן בשבע מצוות בני נוח אין לנו אלא פשוטם אך לא רמזים ודרשותיהם שהם הינם אך לישראל שהרי הם מדברים על חלק הנשמע, שהוא התורה, שניתנה אך לישראל וגוי שלמדה חייב מיתה, היינו שהוא מתחייב בנפשו כי הוא מתנתק מהעולם ממנו הוא ניזון, דרוש וקבל שכר הם בשורש נשמת התורה נעלים כי הינם בעולם המחשבה, נועדו לתדלק את החלק הנפשי של האדם בכדי שיהיו לו את הכוחות עשות רצון בוראו וסייעו במלחמת עולם המעשה, ותורת הסוד הינה שילוב של כל הדברים, בחיבור ייחודי של התורה אך ישירות לבורא עולם, שהיא כנגד עולם האצילות. כשאדם בעולם הזה, שהוא בוודאי עולם המעשה, מחובר לאותו עולם הרי שדעתו נשפעת מעולם זה, והרמוניית כלל העולמות מאירה באור יקרות.
דוגמאות לדבר, "אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמיים, ואומר מקווה ישראל ה'"
פשוטם של הדברים, ר' עקיבא בא לחזק את ידי השבים לבורא, מכורתו שהייתה בהיותו עם הארץ, ודרך הפלתול שעבר עד הגיעו בשקידה ושקיקה לדרגת "ראוי זה שתנתן תורה על ידו" הבהירה לו שכשהבורא נכנס לתמונה, אין משמעות ל 40 שנה שהוא עם הארץ, שבוודאי לא היה חסיד כפי שאמרו חז"ל "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" כך שבוודאי, שכלל פעולותיו לא היו שלימות.
 אף שהיה מתוקן במידות נעימות וישרות, ולכן הוא עצמו מספר לתלמידיו את מרחק הדרך שהוא עשה "אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מתי יבוא תלמיד חכם לידי ואשכנו כחמור" היינו הסמל ל"עם הארץ" הוא המחובר לארציותו, ומבטו על החיים הוא אך מזווית עולם המעשה, וכל לימוד החכמה זר לו, והוא אינו מוזן ממנו. אך לאחר שהפך להיות רבי עקיבא, הרי שהיה דורש תילי תילים של הלכות ודורש כתרי אותיות עד שחלשה דעתו של מקבל התורה משה רבינו ע"ה, גם לאחר היותו תלמיד חכם, הוא נשאר בשורש נשמתו בעולם המעשה, אך דרך ההתעמקות בו, הוא הגיע לכלל העולם עד כדי כך שכשהוא היה קורא קריאת שמע הוא היה מייחל "כל ימי הייתי מייחל ליישם במציאות "בכל לבבך ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך, היינו שהוא ראה בכתוב שלא בא לידי ביטוי בעולם המעשה עם החיבור לעם ישראל בעולמנו לא שלם, לא היה מקום לבאר לו שמדובר על ביטוי שמבטא את מסירות הנפש ושלימותה, או על מקרים חריגים בהם יש ציווי של קידוש השם, וזהו שאמר לו ר"א "רבי עקיבא מה לך אצל מדרש אגדה כלך לך אצל נגעים ואהלות" כי דרך עולם המעשה, ההלכה, הייתה עיקר שורש נשמתו. (וכנודע היה גלגול של משה רבינו נותן התורה, שבפשוטה הינה מלשון "הוראה" היינו לדעת את הדרך אשר יעשון, דרך חיים. ) ולכן שמעון העמסוני שלא ידע מה לדרוש ב"את" השם אלוהיך תירא, ופרש וקיבל שכרו על כל חייו בו דרש את כל איתין שבתורה, היינו שבוודאי יכול היה לדרוש "כדרשה בעלמא" אך בכדי להפוך זאת להלכה הוא זקוק לרבי עקיבא, מכיוון שכשרבי עקיבא מרבה את האת לתלמיד חכם הוא אינו מסוגל לחשוב על ההשוואה בפשוטה בעולם המעשה, הרי אין בעולם המעשה הפשוט כל השוואה בין הבורא לברואיו, אך לאחר שרבי עקיבא והפכה להלכה למעשה, הרי שאות "את" קבלה את הבסיס לה הייתה זקוקה והוא היישום המעשי לדבוק בתלמידי החכמים, שהתורה היא חלק מחייהם, ונשמתם מוזנת על ידי התורה ורצון השם ברוחניות שניתן להיות מושפע ממנה בעולם המעשה, כך שכמו שרמז דרש וסוד הן הן גופי תורה לפי הפשט, לפי אמות המידה המותאמות להן, הרי שאימות זה הופך את המילה לאמת שניתנה להיאמר, ורק רבי עקיבא, שהיה גלגול של משה, מקבל התורה מאת הבורא עליו נאמר "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" ותמונת ה' יביט ולא קם נביא בישראל כמשה, ועצם מעמד הר סיני, ונתינת התורה לעם ישראל, היא האות והעדות לכך שאכן חיבור זה באמצעות התורה הוא המקודש ביותר, הנעלה ביותר, שמחבר את נשמת האדם לשורשה העליון בעולם הנשמות, וזו הסיבה שהיה יכול לדרוש כן.
וזהו מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל, היינו, כמו מציאות של מים שמנקה ומטהרת את הטמאים, המקווה איננו מנקה את לכלוך האדם, אלא הוא "מטהר" היינו הוא אות לכך שמעבר לניקיון הגשמי שהינו כמובן העולם המציאותי, יש עולם רוחני שלם של טהרה וטומאה, שאמנם בעולם המעשה אינו נראה אך הוא קיים, והיחס שלנו אליו הינו כמציאות שלא ניתנת לערעור, כלך לך רבי עקיבא לנגעים ואהלות שם אנו נחשפים לחיבור נשמת האדם לעולם המעשה, הנחיות התורה מבוססות אמנם אל מציאות נמוכה ביותר של נגע או טומאה אך המשמעות היא רוחנית שדורשת טהרה במקווה, שהוא נועד לטהר את אותה טומאה, ובאלגוריה זו שהיא מסכת חייו של רבי עקיבא, הוא מבטא את תמצית משנתו, אף הקב"ה מטהר את ישראל, הקב"ה ונשמות ישראל שחוצבו מתחת כסא כבודו חלק אלוה ממעל למרות חיבורם לעולם המעשה, ואפשרויות החסר הנפשי הנשמתי שאינו נראה לנו, אנו סמוכים ובטוחים בשורש נשמותיהם שהקב"ה מטהרם, למרות שאיננו רואים זאת, בהקבלה לטהרת הטמא שנטהר על ידי מים חיים מטומאה שאיננה נראית.
ועל דרך הרמז אפשר לבאר, הנה עולם התוהו וההבל הוא הפשוט והחומרי הגשמי והגס בעולמות, והתמיה העולה היאך מציאות חומרית מתחברת עם רוח, אך מכיוון שהבורא אומר "ונפשות אני עשיתי" ובורא נפשות רבות הוא, וחסרונן – גם הגשמי וגם הרוחני בכדי להשאיר את נשמותיהם כשכלים נבדלים ונאצלים בעולם המעשה, הרי אומר רבי עקיבא: אין לי ספק שהקב"ה מטהר את ישראל, ויש כאן עוד מסר מדהים, בפרשת בראשית אנו למדים על חטא עץ הדעת, חטאו של האדם הראשון, ודרך הפעולה של הנחש שהשיא את חווה עצת עבור על רצון הבורא שציוום לא לאכול מעץ הדעת, הייתה באמצעות עצבון נפשי שגורם לבלבול הדעת ולחטא, כפי שמביא רש"י את דברי המדרש, הנחש החמיר עליה את האיסור למגע בעץ, ולאחר שדחפה וראתה שהינה חיה הרי שגרם לה לחטוא באכילתו, ואף להביא לאדם הראשון ולקללות שבאו בעקבות חטא האדם.
ההסבר הפשוט הוא שחווה אכן האמינה לדבריו, וכביכול מעוצם הניסיון ואחר שראתה שאין נזק לעולם הנראה לה, הרי שאין בכך חטא כלל, אך פה בדיוק הנושא, האלוקים עשה את "האדם" ישר ו"המה" ( אולי ניתן לרמוז על יושר אדם הראשון והציפיה ממנו לא לעשות חשבונות כאשר רצון הבורא הוא לא לאכול – ולהבין שלמרות שרצון הבורא הינו רוחני הרי שהוא קטן מכדי לחזות בכלל הרבדים שנשפעים מאי עשיית רצונו, כי עצם רצונו הוא הוא מציאות המייצרת את מציאות העולם הנראית לנו, והיא סיבת קיומו, כמו שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאיו, ובטובו מחדש ברצונו כל יום מעשה בראשית בהתהוות תמידית ונמשכת שעשויה להיות מושפעת מסטיה מרצונו יתברך, אך  המ"ה – ה' הוא הבורא ובאמצע יש לנו את האות מ' ובסופה המילה עוד ה' שרומזת שוב לשם ה', חווה היא גימטריה של ( 31 ) וכשעל ידה הוריד מהמשוואה של האדם שנעשה ישר, את הבורא לבקש חשבונות רבים, הרי שאנו מגיעים לספרה 30 ובכדי לרמוז שכל מציאות "ההמה" אינה שייכת במציאות כזו, שהרי אין הבורא צריך לגזור על ביטול העולם, שהרי רצונו מהווה בכל רגע ורגע וכשיפסיק רצונו העולם בטל ומבוטל והמה כלא יהיו, סמל הפחתת כל המילה מוביל להבנה שאם המציאות של המה קיימת הרי שיש להוסיף את הכולל והיא המילה עצמה שמביאה אותנו לספרה 31 שהיא הספרה הנזכרת מעלה.  "ביקשו חשבונות רבים" אך באמת יש להבין, מה התגובה הצפויה מחווה לאור עצותיו ופיתוי הנחש, התשובה היא, לפנות את הישר אותו עשה הבורא, האדם, וללא להשיא אותו עצה על בסיס עצות הנחש, אלא להיות מושפעת מהאדם שה"האלוקים" עשאו ישר, והיינו שהחיבור של חווה לרצון הבורא בשלימותו הינו דרך בעלה, ולכן נגזר עליה "שהמציאות תהא כזו" שאל אשה תשוקתך והוא ימשול בך, היינו שבעל כורחה היא תאלץ להיות תלויה בו, בכדי להבטיח את החיבור לבורא שעשה את האדם ישר, ושלא תשכח שצלע מצלעו היא, עזר כנגדו.
וניתן להוסיף, האשה בטעותה חשבה שבעצם נגיעתה כבר עצם מציאות החטא היא היא גזר דין המוות, שהרי הבורא אמר להם ביום אכלכן ממנו מות תמות, והנחש גרם לה לטעות בחשבון של יאוש, מכיוון שכבר נגזרה עלייך מיתה שהרי הבורא גזר אף על מגע בעץ, וכבר עברת על כך, הרי שאין לך יותר מה להפסיד, וזה נבע מעצבון נפשי והיאוש שגרם לה ליפול ברשתו, אך כנ"ל מכיוון שהאדם נברא ישר על הבורא, הרי שלא היה טועה בכך, כי היא הייתה נשפעת מישרותו, שאיננה עושה את החשבון הנ"ל, ולכן היא נענשה בעצב תלדי בנים, כי עצב נפשה גרם לה לא להתחבר לשורשה, האדם, והבורא, ולכן "מציאות החיים של האם כל חי" תהיה בדרך קבועה של עצב, לא נבחר, ודווקא מציאות הילדים שהיא בסיבת האדם, ויתרה מכך, הוא ימשול בך ואל אישך תשוקתך, וכאן לא אמר את המילה אדם, כי לאחד שהאדם חטא, הרי שהתברר שלמרות ישרותו, שבה לא היה נופל ולכן הנחש פנה לחווה דווקא, האפשרות שלו לחטא שהיא בתרגום פשוט "חסר" היינו החסר מעצם בריאתו, והיותו ישר, כי מעבר לכך שהוא ישר, הוא אמור להשפיע את אותו יושר על כל הנבראים, ובוודאי על צלע מצלעו ולהיות דבק ברצונו ולהמשיך להיות ישר כמקור בריאתו, וזהו שאמר, האשה אשר נתת עמדי היא וכו' היינו אדם הראשון בא בטענה שמעצמו הוא אכן היה ישר, ונשאר נאמן לבורא, אך הוא לא לקח בחשבון שמעבר להיותו ישר ונשמתו טהורה, הרי שעדיין קיימת היבדלות מהבורא שהוא חייב להיות מושפע ממנה בכדי להשפיע אותה הלאה, וכשהוא לא עושה זאת הרי שהוא מושפע מרעשי הרקע, וזו תזכורת לאדם-אדמה היינו לחומריותו שהוא עשוי לשכוח בתוכה את תפקידו. ואומר לנו רבי עקיבא, הקב"ה "מטהר" את ישראל, המטהר הוא פסק ההלכה מבית מדרשו של הבורא, אם בין המגע בעץ הדעת, לאכילת פריו, האדם היה מיישר את דרכו לפי מה שעשאו אלוהיו הרי שבוראו היה מטהרו, היינו, פוסק עליו שמגע זה הוא מגע שאיננו אסור, אלא שהנחש מייאש את חווה בכדי לפתותה, ובאמצעותה אותו, וזהו אותו "ישר" פשוטי כלי עץ כנודע אינם מקבלים טומאה, אותו יושר נשמת היהודי לא יכולה כלל לקבל טומאה, הקב"ה מטהרה, וגם בשלב זה הרי "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" אדם הראשון לא היה מודע לסוד התשובה, היא נבראה לפני בריאת העולם, מה שמסמל את הבריאה הפשוטה, ומה שמסמל על נעלם שלא היה מודע לו בברייתו, ולכן כתוב שהוא פגש את קין לאחר גלותו, בגלל רצח הבל ושאלו: מה עלה בגורלך? והוא אמר, עשיתי תשובה, ותיקנתי את המעוות, ואז אמר אדם הראשון מזמור שיר ליום השבת כמובא במדרש, אם האדם היה יודע שהקב"ה מטהר את ישראל, רבי עקיבא לשיטתו סובר שחשב לאכול חלב ועלה בידו בשר בהמה טהורה יש עליו לכפר על מעשיו כי עצם המעבר על רצון הבורא יש בו חטא, וכאן הרי לא ידעו כלל שהמגע אינו אסור, וגם אותה כפרה הנדרשת היא בעצם מציאות שורשה, היינו הנשמה המחוברת לבוראה, הקב"ה מטהרה, ואז היה מתגלה לו סוד התשובה עוד לפני קין, ואנו שאנו יודעים שהקב"ה דן את כל ישראל טהורים "מטהר" כפסק הלכה, את עם ישראל. הרי שאנו מתמלאים בעידוד ותקווה, מאחר שאנו יודעים שאפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה ביומו האחרון אין מזכירין לו רשעו, והוא נלמד מהפסוק הנ"ל "תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש" אדם שהבין שזה יומו האחרון הרי שמציאות העצב אופפת אותו בהיות נפרד מהעולם, וזו הסיבה שנאמר במדרש שישה דברים נעלמו מבני האדם, אחת מהן יום המיתה, אחרת מעצבון האדם חייו לא היו חיים, וזה שאמרו חז"ל הכעסנין והרתחתין ואניני הדעת חייהן אינן חיים  ( פסחים קיג ) האנשים שמנוהלים על ידי מידות אלו מציאות העצב אופפת אותם תמידית, והם אינם יכולים להתרומם למבט מעלה למשכיל שהקב"ה מטהר את ישראל, ולאחר שהוא מטהרם, הרי שהוא מערה עליהם רוח טהרה ומטהרם, והם חיים במציאות של מוות, ללא חיבור למקור החיים, בדיוק כמו אדם הראשון, שבגלל זה נגזרה עליו גזירת החידלון והמוות, מכיוון שעצם הפעולה שהשיאתו האשה הינה פעולה שנוגדת את החיים, שהרי בחיבור למקור החיים לבורא, לא היה חוטא, ומציאות החטא גרמה לקללת המוות והחידלון, מעצם מציאותה.
אמרו חז"ל יצה"ר דומה לעבות העגלה שבתחילה אומר לו עבור עבירה קטנה ולאחר מכן עבוד עבודה זרה, פשוטם של הדברים היא על בסיס דברי הגמרא שכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, והיינו התקררותו והתרחקות קטנה מובילה לגדולה יותר, כפי שאמר ריש לקיש בירושלמי בסוף מסכת ברכות אם תעזבני יום יומיים אעזבך, אך לאור הדברים האמורים יש לבאר, שלאחר שהיצר מכשילו בחוט השערה, הוא גורם לו ליאוש, ולאבדן התקווה והחיבור לבורא, שפוסק עליו בשלב זה, "מטהר את ישראל" כך שאין המשכיות למצב של עבות עגלה, הן בגלל שכפי שכתב הרמב"ם על האדם שצריך לראות את עצמו תמיד חציו חייב וחציו זכאי וכעת הוא מכריע במעשיו את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או חובה, והרמב"ם מתרץ בלשון הזהב את הקושיה, היאך האדם בדיוק תמיד על החצי, וכן מדוע לאחר עשיית מצווה אחת עדיין נאמר לו "לעולם", והתשובה, שידיעת האדם מוגבלת היא, "ואין שוקלים דברים אלו אלא בדעתו של אל דעות" היינו שהאדם לא יכול לדעת אם המצווה או העבירה הזו אכן מכריעתו, וחוסר הידיעה הזו הוא הוא מה שנדרש ממנו להיות באופן תמיד במצב כזה, של תמימות כפי שעשאו האלוקים ישר, ללא חשבונות, וכך החיבור הנדרש יוביל אותו להשפעת שפע לכלל הבריאה, ולא להיות מושפע מהם ולשקוע בחטא.
ונסיים בחידושו של הגאון החתם סופר זצ"ל בדרשותיו על התורה "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" וכו' כך הוא מבאר את הפסוק. כידוע יש אדם חריף מטבעו, ויש אדם בעל זכרון טבעי, ופעמים שאנו מוצאים אדם שיש בו שילוב ומיזוג של התכונות השונות, הוא בעל ידע נרחב מאוד, מה שנקרא בתלמוד ( סיני שהוא עדיף על עוקר הרים המשל לחבירו חריף המחשב, כיוון שהכל צריכים למארי חיטיא ( הוריות יג. ) ) וראה שם שהוא מבאר את הנושא מבחינה מציאות הטבע, מדוע לא שייך מיזוג של הדברים ברמת המציאות של יצורי הבורא, ותבנית מוחם. בהקבלה לכך הוא מבאר את הפסוק מעלה, אך מעיין ובור מקווה, הראשון מסמל את החריף שהוא כמעיין המתגבר, לעומת בעל הידיעות הבקי שהוא כבור סוד שאינו מאבד טיפה, ואם אנו רואים שילוב מנצח כזה, בוודאי הסיבה כי "יהיה טהור" היינו שטהרת ליבו מביאתו לידי הצלחה בתלמודו, וכפי שנאמר בגמרא ( מגילה ו: ) "לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא", כי מציאותית לא שייך להגיע לשילוב כזה, אלא בהתערבות מעלה, וזה רק כאשר יהיה טהור, היינו שטהרת ליבו של הלומד משפיעה על הצד האינטלקטואלי שלו, והופכת את תלמודו לשלם בעל היקף נרחב, וידע, בהבנת עומק הדברים, כמעיין המתגבר.
עובדה מעניינת שלא רבים יודעים, האחת על החתם סופר שהתגורר בבית של ר' משולם איגרא זצ"ל קודמו בתפקיד בעיירה פרשבורג, ומקווה צמוד היה בקומת התחתית בו היה טובל רבינו החתם סופר מידי בוקר במים קרים, והוא עצמו דוגמא לאותו חכם שטהור יהיה ולכן זיכוי ליה משמעיה הן לידיעת כל התורה כולה מעבר לרמת דורו, והן לחדש חידושי הלכה עמוקים, ולהיות מגדולי הפוסקים המשיבים בעולם היהדות.
כמו כן, הרמב"ם בהלכות תפילה, שפסק את דינא דגמרא ( ברכות כב: ) שאין דברי תורה מקבלים טומאה, ובטלה תקנת עזרא, וכשהשיגו עליו, שהדבר מביא לידי זלזול בהנהגות הטהרה, כתב שהוא בספרו משנה תורה, היד החזקה נצמד לשורת הדין בהלכה, אך הוא בעצמו מדי יום טובל במקווה, לא בכדי כונה הרמב"ם בידי צאצאיו שכונו לאורוך 8 דורות הנגידים והיו תלמידי חכמים ויודעי השם.
אמר כבר אחד ממאורות עולם החסידות בדורות עברו "אין מצווה ללכת למקווה, ואין עבירה להיות עצוב, אבל מה שמצווה כמו מקווה עשויה להשפיע על נפש האדם אין כמותה בכל התורה כולה, כך שעל ידה תהיה לו יכולות לשמור את מצוות התורה באופן קל וטהור יותר. ואמנם אין עבירה להיות עצוב אך השפעת העצב על האדם, ועל סביבתו, אין עבירה שיכולה להורידו לבאר שחת עמוק ממנה, וכנ"ל בניסיון עץ הדעת, שהנחש גרם לחווה לחוש את עצב וצריבת הכשלון בחטא, מאחר והטעה אותה שגם הנגיעה אסורה, ולאחר ייאושה פנתה לבעלה, ובפני ייאוש כה גדול, גם אדם הראשון כושל, וזהו עומק המילים "האשה אשר נתת עימדי היא השיאני" וכו' ושאלנו מהי הסרת האחריות הלזו, והתשובה היא, מאחר ולא מדובר בסתם אדם אלא על "אשת כל חי" צלע מצלעו ובשר מבשרו, הרי שהשפעתה על האדם הייתה בעלת משמעות, אך בסופו של דבר, הייאוש והעצבון היו המקומות בם כשלה והכשילה, וזו הסיבה שקללת חווה, ותיקונה הוא על ידי שמחה, "בעצב תלדי בנים" כי העצב אינו דבר טהור, שהרי אין השכינה שורה אלא במקום שמחה של מצווה, כך ששליטת העצבון בוודאות מסלקת את השכינה, וכבר אמרו חז"ל "אלמלי הקב"ה עוזרו ( את האדם מיצרו ) אינו יכול לו", ( קידושין ל: ) כי הוא מאש ואנחנו בשר ודם.
כאשר אדם "בא ליטהר" מן השמים מסייעים בידו, אך בכדי להגיע לתודעת עומק הנכנסת להגדרת "בא ליטהר שמסיעין בידו  יש את המקסימום, ויש את המינימום – והוא פשוט לבוא לבית הטהרה וליטהר, ומובטח הוא שמסייעים בידו ( מכות דף י: )
ואף הבא ליטמא, אין התערבות שמימית לכך, "פותחין לו".
שופרו של החתם סופר – ניתן לראות את החריטות עליו.
 שירות ייחודי ובלעדי בשופרות מהדרין יודאיקה חריטה אומנותית בעבודת יד על השופר. דוגמאות.