יום הכיפורים – יום טוב

יום הכיפורים – יום טוב

המגיד משנה, שלא הרבה ידוע לנו על קורותיו, רבינו וידאל די טולישא זצ"ל, הוא המפרש הקדמון על הרמב"ם, והראשון שהפנה את תשומת לב הלומדים לסדר שבו סידר הרמב"ם את הלכותיו. ספר המדע של הרמב"ם מורכב מהלכות יסודי התורה, לאחר מכן הלכות דעות, ולבסוף הלכות תלמוד תורה. יסודי התורה מהווים את יסוד האמונה שאין בלתו, ואחריהם הרמב"ם מבסס את הלכות דעות, שהן המידות והדעת שניתנה באדם, שמבדילה אותו מן הבהמה, ומחייבות את המשך הלימוד – הלכות תלמוד תורה. לאחר מכן פונה הרמב"ם להלכות עבודה זרה, לחטא, ולבסוף – הלכות תשובה, שהן האפשרות לשוב אל דרך הישר, כי הבורא מרובה לסלוח.

הרמב"ם פותח את הלכות תשובה פרק א', הלכה א': כל המצוות, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא. הווידוי כולל אמירת: "אנא השם חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך…" וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה – הרי זה משובח. המנחת חינוך מדייק ומגדיר את המצווה כ"ווידוי דברים", שמוטלת רק על השבים, כיוון שחובת הווידוי חלה רק על מי שבחר לשוב אל הדרך הטובה.

לעומת זאת, הרמב"ן בפרשת ניצבים מסביר שהתשובה קרובה מאוד לאדם: "בפיך" – ווידוי דברים; "בלבבך" – חרטת הלב. בכך האדם מקבל כוח לשוב בתשובה, והקב"ה מאפשר לאדם לבחור בדרך הטובה. הרמב"ם לא נקט את עצם התשובה כמצוות עשה בפני עצמה, שכן התשובה היא עזיבת מחשבת החטא והחלטה פנימית, ולא מעשה מוחשי, ולכן חיוב הווידוי נדרש לאחר השיבה.

הרמב"ם מפרק את הלכות התשובה לעשרה פרקים, והפרק החמישי עוסק בבחירה, שהיא יסוד מוסד על פיו נבחנים מעשי האדם. כל אדם ניתנה לו הרשות לבחור בין טוב לרע, ואין הבורא גוזר עליו להיות צדיק או רשע. בכך מדגיש הרמב"ם שהחוטא אינו נידון על חטאו בלבד, אלא על התייצבותו על דרך לא טובה שהביאה אותו לחטא.

מי שמגיל 13 תמיד היה על דרך טובה, גם אם חטא – הרי הוא בטח עשה תשובה. לכן, מצוות התשובה אינה חיובית על הצדיק, אלא מתייחסת לרשע המתייצב על דרך הרע. חטא האדם מוביל לציווי לשוב אליו, ולפי הרמב"ם, עצם השיבה היא מציאות – אדם שב לבוראו – אך הווידוי הוא מצווה בפני עצמה.

דוגמה לכך היא הסיפור על הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, שלפני פטירתו אמר שלא מבקש מחילה מרעייתו, כי מעולם לא פגע בה – כל יום בחייו נסגר בשלום, ללא צורך בבקשת מחילה.

בקשה לסליחה מהקב"ה היא הצעד הראשון שהשב עושה, והיא מסמנת את התייצבותו על דרך הטוב. מי שחושב שסיום הצום מסיים את הימים הנוראים – עדיין אינו הבין את משמעות התשובה. יום הכיפורים מכפר על השבים בלבד; מי שעבר את היום מבלי לשוב – לא קיבל כפרה. התקיעה בסיום היום היא זכר ליובל ולחירות, ומסמנת את ההתחלה לשנה החדשה בדרך חדשה.

השופר מסמל את השחרור והחירות הפנימית של האדם, והיכולת לבחור בדרך הטובה. האדם החופשי הוא זה שמבצע את מעשיו בהתאם לערכים שהוא מציב לעצמו והתורה מציבה לו, ולא בהתאם לנסיבות או לכוחות חיצוניים.

גם לאחר יום הכיפורים, על האדם להמשיך להתבונן במעשיו ולבקש סליחה, כי התשובה היא תהליך מתמשך. האופטימיות היהודית מבוססת על האמונה ביכולת האדם לשנות את דרכו ולבחור בטוב, ועל האמונה שהבורא מאמין באדם וביכולתו לבחור בחיים.

התקיעה בשופר מזכירה לנו את החשיבות של החירות הפנימית והבחירה – החירות לשלוט בחיים ולהתנהג לפי ערכים, ולסלול דרך חדשה שמבוססת על טוב, אהבה, ונתינה. רק כך יום הכיפורים מממש את ייעודו כזמן כפרה לכל ישראל, ומאפשר לאדם להפוך מעבד האנוכיות האנושית לחופש הנתינה והאהבה.