גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר

בגמרא ( ע"ז דף יז: ) תנו רבנן, כשנתפסו ר' אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לי ר' אליעזר בן פרתא לר' חנינא בן תרדיון, "אשריך ר' חנינא שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמישה דברים, אמר לי רבי חנינא בן תרדיון, אשריך שנפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד  ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמ"ח, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד. וכדרב הונא, דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: (דה"ב טו) "וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה" מאי ללא כל אלוהי אמת? ( אמר רב הונא ) כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה.
ושואלת הגמרא, ובגמילות חסדים לא עסק והתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ימנו גבאי צדקה אלא אם א"כ ממונה עליו, ת"ח כרבי חנינא בן תרדיון! ומתרצת הגמרא: אימוני מהימן, מיעבד לא עבד. והתניא אמר לו רבי, מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחילקתים לעניים, קצת [ וסבור הייתי שהן של צדקה וחילקתים לעניים.רש"י. ] ומתרצת הגמרא, מיעבד עבד כדהוי למיעבד לא עבד. וכו' ובגמרא שם בהמשך, נאמר, שרבי יוסי בן קיסמא בחוליו, הלך רבי חנינא בן תרדיון אצלו לבקרו, אמר ליה חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זאת מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו, ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו, ואיבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לך בחיקך,
אמר לי "מן השמים יחרמו" אמר לי ( רבי יוסי ) אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו,
תמהני אם לא ישרפו אותך, ואת ספר התורה.
אמר לי (רבי חנינא) [ רבי ] מה אני לחיי העולם הבא?
אמר ליה, [ רבי ] כלום בא מעשה לידך.
אמר לי, רבי, מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים, אמר לי אם כן מחלקי יהא חלקך, ומגורלך יהא גורלי, אמרו: לא היו ימים מועטים, עד שנפטר ר' יוסי בן קסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו, והספידוהו הספד גדול, ובחזרתםן מצאו לר' חנינא בן תרדיון שנינ יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן האור, והביאו ספוגים של צמר, ושראום במים, והניחום על ליבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה, אמרה לו ביתו אבא אראך בכך? אמר לה, אלמלי אני נשרפתי לבדי, היה קשה הדבר לי, ועכשיו שאני נשרף וס"ת עימי, מי שיבקש עלבונה של תורה, הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו מה אתה רואה? אמר להם "גווילין נשרפין ואותיות פורחות, אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש, אמר להם מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבול הוא בעצמו, אמר לו קליסטנירו, רבי אם מרבה עליך בשלהבת, ונוטל ספוגין של צמר מעל ליבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לי הן!
אישתבע לי, אישתבע לו, מיד הרבה עליו בשלהבת, ונטל ספוגין של צמר מעל ליבו, ויצאתה נשמתו מהרה, אף הוא קפץ ונפל לתוך האור, יצאתה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקליסטנירו מזומנים לחיי העוה"ב, בכה רבי: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. ע"כ דברי הגמרא.
והתקשיתי בהבנת דברי הגמרא הללו מאוד, א. מפני מה חיפש ר' יוסי בן קיסמא, מעשה טוב שיספר לו ר' ישמעאל על עצמו, ולא הניח בפשוטו שהוא מזומן לחיי העוה"ב מעצם היותו מלמד תורה ברבים בשעת שמד במסירות נפש של ממש, והרי הוא בעצמו אומר שהוא בטוח שיהרגוהו, והתשובות מן השמים ירחמו אינם מקובלות עליו, אם כן אין לך מסירות נפש להפצת תורה ודעת בעם ישראל, שגדולה מכך, ובסוף למרות שת"ת כנגד כולם, בוודאי במסירות נפש, הוא שואל אותו מה מעשה בא לידו?
ב. ר' יוסי בן קיסמא בעצמו אמר במסכת אבות, איני גר אלא במקום תורה, זאת אומרת שללא תורה אין מקום ליישוב בני אדם, ואם כן מדוע הוא מתפלא על ר' חנינא שמקיים מצוות אלוהיו כאשר ציווהו?
ג. הנה אותו תליין, קנה את עולמו ברגע אחד, ונשאלת השאלה הלא הוא הרג את גדול הדור, ואף אבד עצמו לדעת, והיאך יזומן לחיי העוה"ב לחזות בנועם ה' בגן עדן.
ד. עוד יש לתמוה, היאך גדולי רומי שניהלו מלחמה נגד התורה, הלכו ללוויתו של ר' יוסי בן קסמא, ומדוע הודגש שבחזרתן מצאוהו לר' חנינא.
ה. גם צ"ב מה ענה ר' חנינא לביתו, מי שיתבע עלבונו של ס"ת יתבע עלבוני, א. וכי זה מה שענין אותו, נקמתו.
ו. מה פירוש דברי תלמידיו, שתכנס בך האש, ותשובתו "גוילין נשרפים, ואותיות פורחות"
ז. עוד קשה, הרי היה נחשב גברא קטילא, ומדוע לא הותר לו לפתוח פיו לחבול עצמו למוות, בכדי לא לסבול ייסורי הגוף בהם יש חשש כדברי הגמרא "אלמלא נגדוהו לחנינה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" דהיינו ייסורים יכולים להטותו בלית ברירה לחטא, ע"ז.
ח. ואם באמת הוא אסור, היאך הותר לו, על ידי אותו תליין לקרב מיתתו, והלא גם אם אין עליו חובת מסירת נפש, הרי שיש ליו חובה לחיות, והוא מאבד עצמו לדעת באמצעות התליין.
ט. ועוד קשה, הלא בסופו של דבר מיתתו על קידוש ה' הייתה על "לימוד תורה" והשומר הנכרי, שאינו מצווה על לימודה, היאך זכר לחיי העוה"ב.
י. מדוע בכה רבי, מדוע אמירה זו היא סיבה לבכות.
ועיין במפרשים, מהרש"א, ליקוטים, עין יעקב, ועוד.
ונראה לבאר, בהקדים את יסוד הרב דסלר בענין "נקודת הבחירה" של כל אדם, הנה יש אדם שגדל מינקות על ברכי התורה והיראה, הנה בשבילו מרחק העבירה דוגמת חילול שבת אינה מהווה דלמה כלל, כי אינו נכנס כלל לחששות שינצחו היצר, לעומת זאת, במקומות שיש קושי רב, ויש לו בחירה על כך יקבל שכרו, והנה במצוות ל"ת נאמר שהסכם הוא בדיוק בדעתו של אל דעות, ואין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, כי מ"ע אינה מתקיימת אלא במקום שיש בחירה לא לבצע את המעשה, דוגמא לדבר, אדם שהולך ברחוב ורואה עני והוא רואה את עצמו בעני זה ומתוך חמלה על עצמו הוא מקבל את כספו, הרי שהוא עושה זאת מטעמים אנוכיים, אנושיים, שאין בינן לבין המוסר האלוקי ולא כלום.
יא. עוד יש לשאול הרי כתב הרמב"ם שאסור לסכן עצמו מעבר לג' עבירות, ובשעת השמד אפילו ערקתא דמסאנה מוסרים את הנפש, אם כן מדוע היה צריך להבטיח לתליין, או למצוא מעשה נידח לפעולת חסד שעשה בגינה זכה לחיי העוה"ב הלא יש כאן פעולות ענק, של הרבצת תורה ויר"ש במסירות נפש של ממש.
יב. עוד יש לשאול, נראה כי דעת ר"י בן ק'סמא הייתה נגד דעתו שיש להקהיל קהילות.
ונשאלת השאלה, הלא בשעת השמד יש דין מס"נ אפילו אערקת דמסאנא, וא"כ בדין הוא שגם הוא חייב למסור עצמו למיתה, יג. מדוע הודגש שר' יוסי נפטר וכו' ורק לאחר מכן נשפט רבי חנינא על לימוד התורה.
ונראה לבאר במהלך הסוגיה, לפי דברי הרב דסלר בנושא הבחירה, הנה הדבר ידוע מדברי הרמב"ם שכתב: שלא יטעוך טפשים וכו' לשון הרמב"ם שאין בחירה, אלא יש בחירה, וכן התורה אומרת ובחרת בחיים, כמו כן ידועים דברי הגר"א ועוד שכתבו שהשכר על מצוות לא תעשה הוא רק בבוא הניסיון לידו, וישב ולא עשה ולא בעצם אי עשייתו שלא במקום ניסיון, להבדיל ממצות עשה.
והנה ר' חנינא בן תרדיון, שהיה מקהיל קהילות, עשה זאת מכיוון שמשל ר' עקיבא לדגים שבים היה לנגד עיניו, ללא תורה, אין חייו חיים, ולא היה לו כלל אופציה לא ללמוד, ולכן אמר לו ר' יוסי בן קיסמא, הרי אתה עושה זאת כאנוס גמור והוא מעבר לנקודת הבחירה שלך, ולעומת זאת, היכן הייתה לך התמודדות בה היצר התגרה בך ופחז עליך בכדי להטותך, וענה לו, בדק שבדק,  וכבר נזכר ברש"י על הסוגיה שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וראיתי בספר מנוחה וקדושה לתלמידו של הגר"ח מוולאזי'ן זצ"ל, שהסיבה לכך היא שקודם שאדם מקבל את סיוע הבורא לפני בואו להיטהר הרי שהוא מסור ביד יצרו ואנוס הוא, לעומת זאת לאחר מכן הרי שיש לו את סיוע הבורא וכעת הדקדוק עימו הוא כחוט השערה במקומות שיש לו בחירה, ומצאתי באורח פלאי, שהוא מתייחס לשאלתי, ( יום אחרי שכתבתי את הדברים ) בספר מנוחה וקדושה ( סימן כה )  וז"ל: ואפילו מצווה אחת שנעשית בניסיון גדול, בכל כוחו ונפשו ובכל ממונו, וכ"ש במסירת נפשו למות על קדושת השם, מלאך גיבור כזה, יבריח מאה אלפים מלאכי חבלה שאין בהם גיבור כמוהו, וכו' וזה שכתב הרמב"ם ( פ"ג מהלכות תשובה הלכה ב ) **שמשקל העבירות והמצוות לא על פי מנין, כי אם במשקל אל דעות, שהוא לבדו יודע כבדה, והיא תכריע אלף עבירות, וכן בהיפך, הוא לבדו יודע איזו עבירה כבידה, נגד אלף מצות.
וזה שאמר רבי חנינא לר' יוסי בן קיסמא ( ע"ז דף יח. ) מה אני לחיי העולם הבא? והשיבו כלום מצווה באה לידך? חס ושלום שהיה מסופק רבי חנינא על העוה"ב שלו, אלא כך שאל לו, "אם אזכה לחיי העולם הבא בלי עיכוב? ועל זה השיב לו על מצווה הנעשית מתוך התגברות גדולה, ע"ש.
**וכדברי הרמב"ם בסוף מסכת מכות שאדם חייב לקחת על עצמו מצווה אחת שהוא יזדהה וישקיע בה את כולו וימסור את נפשו עליה, ובזה הוא זוכה לחייב העוה"ב וכדברי התנאים והאמוראים במגילה דף לב, ודברי הרמב"ם בפירוש המשניות, על דברי ר' חנניה בן עקשיא, שרצה הקב"בה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, בכדי שכל אחד יוכל לבחור לו ציווי אחר להשקיעו בו את כוחות ומרצו, ולכן אמרו "תיתי לי שלא ביטלתי ציצית" וכו' דהיינו שכל אחד מהם לקח מצווה – אחת – אבל התחבר והשקיע בה את כל כולו, בכל דקדוקיה וטעמיה, ובזה זכו לחייב העוה"ב כי מהותו רק כשיש מאמץ אמיתי, וניסיון אחרת אין שכר, כי מהותו שלא יהיה נהמא דכיסופא, אם אין קושי אין שכר.