בין עצי היער – מסירות נפש לתקיעת שופר

בין עצי היער – מסירות נפש למצוות תקיעת שופר
הסיפור דלהלן מצוטט מהספר "להשאר יהודי" ( עמוד 102 ) סיפור חייו של הקדוש רבי יצחק זילבר זצ"ל. וזו לשונו:
את הסיפור הבא מביא אני כאן, כי אני חושב שהוא אירע בזמן המלחמה ( מלחמת העולם השניה בה בעת שבגרמניה הוכרזה מלחמת שמד על כלל ישראל
בברית המועצות הוכרזה מלחמת שמד על רוחניותם ).
במוסקבה התגורר יהודי שהקפיד לתקוע בשופר לבני ביתו בכל שנה בראש השנה. כאשר התגייס בנו הסטודנט לצבא, דאג האב כי לראשונה זה 20 שנה שלא ישמע הבן שופר בראש השנה!
בירר האב היכן מוצב המחנה הצבאי בו שהה הבן, ונודע לו כי המחנה התמקם בקרבת יער. לפני החג דאג האב לעשות עירוב במקום, כך שיוכל לנוע נטל עמו שתי ככרות לחם ובילה יומיים של חג ביער. שם בין העצים, תקע בשופר בכל אחד מימות החג! והבן שלא ידע מי הוא התוקע, שמע היטב את כל קול השופר, התרכז באופן מיוחד ויצא ידי חובת המצווה! ע"כ.
אי אפשר לספור את סיפורי הגבורה של העם היהודי בעודו בגולה, ואף בארצו במוסרו את נפשו על קיום מצווה הבורא באהבה, ולא בכדי אנו אומרים בתפילת מנחה של שבת "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" אתה אחד = 13 שהוא רומז על ייחוד השם והוא גם במספר "אהבה" ( 13 ) וגם שמך אחד. וכאן הבן שואל, היכן מצינו ששמו של הקב"ה הוא אחד? אלא מסופו אתה למד, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" הוא הפסוק שכתוב על התפילין שמניח הקב"ה כדברי הגמרא בברכות דף ז. ומכיוון שעם ישראל נקראים אחד, כי מייחדים את האחד באמרם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ומפיצים את ייחוד הא-ל בעולם, הרי ש"אחד" של ישראל ( 13 ) ואחד של הבורא ( 13 ) מביא אותנו לספרה 26 שהיא שם הוי"ה ברוך הוא שהוא שמו של הקב"ה. ומיד לאחר מכן אנו מצווים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכו'" לא בכדי… כי חיבור זה בין כנסת ישראל לבורא עולם הוא מורה על ההוי"ה בבריאת האדם על הארץ. וחיבור זה נוצר באמצעות אהבה, כפי שמתואר בשיר השירים בכל הפסוקים.
ההסבר היחיד לכך שעם ישראל מסרו את נפשם הוא אהבה גדולה וחיבור נשמתי של חלק אלו-ה ממעל שלהם עם הבורא, וכנודע מדברי החסיד יעב"ץ שהיה ממגורשי ספרד ( ה' רנ"ב 1492 ) שהמוסרים את נפשם בגזירות השמד שעמדו על ישראל היו דווקא פשוטי העם, ולא המשכילים שבהם, והיינו כי פשוטי העם רגשותיהם גברו על שכלם, לא כן החכמים ששכלם גבר על רגשותיהם שלא עמדו בניסיונות הקשים, ה"י. ( והוא מנמק בכך את התנגדותו ללימוד הפילוסופיה האמונית כמורה נבוכים ועוד ).
החיבור הטהור הזה, נובע חלק בנשמת היהודי שהוא אלוקי שהוא טהור ומוגן ומאפשר לו לעשות תשובה, בתקיעת השופר אותו חלק מושפע, ועשוי להתעורר לתשובה, למרות מצבו הרוחני הנוכחי, מדובר על קול שופר רוחני, שמדבר בשפה אלוקית שרק אותו חלק יכול להקשיב לו, וזו הסיבה שגוים לא שייכים בתקיעת שופר, במהות התקיעה, כמבואר בדברי מוהר"מ שניאורסון זצ"ל שתקיעת גוי אינה תקיעת שופר כי אם נגינה ואינה חפצא של תקיעת שופר, והסיבה כנ"ל.
בפרשת פנחס שנקראה לאחרונה למדנו על קנאת ה' של פנחס, והדבר תמוה, מכיוון שכשמעיינים בפסוקים, וכן בהלכה, הרי שאיסור החיתון עם גוי אינו חמור כמו איסורים אחרים והיאך הותר דמו של כזבי בת צור, ועוד מדוע נתעלמה הלכה ממשה רבינו, והלכה זו שאין מורין כן, אלא התשובה היא, שעם ישראל והקב"ה מהווים את ההוי"ה בעולם, שהוא שמו בעולם המורכז מאחדותו עם האחד של המייחדים אותו, ייחוד זה הוא אינטימיות של הבורא עם ישראל, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו כי הוא פוגע באותו ייחוד, ואיו מורין כן כי גם עונשי התורה לא ניתנו לנקמה אלא לזכות את נפש החוטא, להיות לו כפרה, אך על פגיעה בייחוד זה, אין מיתתו מכפרתו, רק כאשר מגיע מישהו "מעצמו" ומראה על אותו ייחוד, על אהבה, שללא ציווי הוא מקנא קנאת ה' הרי שהוא מכפר על הפגיעה באותו ייחוד, ונראה לבאר בכך את דברי דוד המלך שאמר "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" כידוע יש בחלקי הרוח של האדם חמישה חלקים נפש,רוח,נשמה,חיה,יחידה, החלק הגבוה ביותר הוא אותו חלק שהוא טהור שהוא גם ייחודי, ועל כל נקרא יחידה, והוא המאפשר תשובה שנבראה קודם בריאת העולם למרות שעל דרך הטבע והחכמה, נפש החוטא תמות, כי לא שייך להוריד את ההשפעה המציאותית של החטא מנשמת האדם, אך אותו חלק הוא חלק שנברא קודם, וזהו בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, אותו חלק שנברא ממש בראשית הבריאה, על איסור בעל בת אל נכר נאמר "קשורה בו ככלב" והיינו שחלק היחידה שלו נפגם שהרי הוא נטמע באומות העולם, "בת אל נכר" ומורה שאין חלק ייחודי יחידה בישראל, ועל כל התפלל דוד "מיד כלב יחידתי".
במילואי אבן לספר אבן שלמה להגאון החסיד רבינו אליהו מוילנא זצ"ל כתב: ועי' בביאורו ( של הגר"א ) לתיקו"ז ( נט ג ) בביאור מ"ש 'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק' וז"ל: רצונו לומר אפילו רודף אחרי התאוות והרהורי התאוות רודפין אותו מכל מקום לא יבטל מתפילה, אבל עקרב פוסק ונקרא עקרב כעס דכבד דכעס עקר נשמתא, ואמרו ( עירובין ס"ה: ) ביומא דרתח לא הוי מצלי, וזהו פוסק. עכ"ל. משמע מכאן דכעס קשה מתאווה, וי"ל דמי שיש בו מידת הכעס באמת גרע מבעל תאווה, ומ"ש כאן [ באבן שלמה "הטוב שברע ( דהיינו התאווה ) הוא גרוע מן הרע ( הכעס ) ] הוא רק במה שקשה להינצל ממנה יותר מן הכעס, וע"ש מב. פד. קמו. קנב. ווביאור הרע"מ שפירש ( פא: ) באופן אחר )
שם מפרש שכוונת הגמרא "ביומא דרתח לא מצלי" על יצרא דעבודה זרה או בועל ארמית שבזה הוא אסור להתפלל משא"כ בעבירת תאוות וכדומה. עכ"ל.
התפילה היא המפגש שמבטא את ההתייחדות של היהודי עם בוראו, בעל בת אל נכר, אסור להגיע למפגש זה. נורא.
וסגולת קול השופר שנתקע על ידי יהודי, הוא עשוי לעורר מחדש את אותה יחידה, ולגרום שוב ליהודי לחדש כנשר נעוריו, כי עדיין הבסיס של הניצוץ לא כבה לעולם בבחינת "נר תמיד יוקד על המזבח לא יכבה לעולם".
והיא ברית עולם בין ישראל לאבינו שבשמיים "כי ביצחק יקרא לך זרע" והיינו שהבורא הבטיח לאברהם מורשת וצאצאים בני אלמות נצחיים, בעודו עקר ושרה עקרה אין לה ולד, ( כדדרשו חז"ל אין לה בית ולד, שהייתה אילונית ) מקצה של תוחלת קצרה, לתוחלת נצחית שלא יספר זרעו מרוב, והיינו כי לאורך כי לרוחב יתכן שיספר, ומהו ביטוי "אשר לא יספר מרוב" הרי תמיד ניתן לספור, התשובה לכך היא, מכיוון שהקב"ה הבטיח שביצחק יקרא לך זרע, היינו הבטחתו שלא יספר זרעו מרוב, נצחיותו מורה על רוב אנשיו, שהם יתקיימו לעד, בני אותו עם ובני אותו שבט, ובני אותה תרבות תורה, שיעקב הנחיל את בניו, שבהבטחת "לא תשכח מפי זרעו והגית בו יומם ולילה" קיימת הבטחה לנצחיות עם ישראל.
בשם הגרב"צ ראקוב זצ"ל ( תשובה מאהבה עמוד זך ) הקשו מדוע לא אמר כי ביעקב יקרא לך זרע? שהרי מיטתו הייתה שלימה לעומת יצחק שיצא ממנו עשו, והיה לו לומר כי ביעקב יקרא לך זרע מכיוון שביצחק יקרא לך זרע והוא "ישראל" ממנו יצאו י"ב שבטי ישראל.

החרב הלא היא חרב פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן שהביא את חמתו מאת בני ישראל, ואיך יכלה הקב"ה את עמו בגלל עוון שאפילו לא נטרח להימנות כלא תעשה ( לפי חלק מהראשונים ) במניין המצוות? ( עי' ע"ז דף לו: ובעין משפט להלכה ) ולפי הנ"ל הוא מבואר. ובעקיד יקרא לך זרע.
אבל הרי יודעים דברי הגמרא (ראש השנה דף ט"ז ע"א) למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. והיינו כנ"ל שסגולת קול שופר היא שהאדם מעורר את חלק הנשמה הדק שבו, נר התמידות שלו, נשמה שנפח בו בוראו, שמקורה הוא ללא רבב, ורק כך ניתן להבטיח שאכן זרעו של אברהם לא יספר מרוב, כי בכל שנה הרי שישראל שומעין את קול השופר ובאמצעותו שבים בתשובה.
ואמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה כדי לערבב השטן. ואפשר לפרש שהרי מצות תקיעת שופר בכדי לזכור עקידת יצחק ביום ראש השנה אבל השטן הוא מקטרג ואינו רוצה לכפרת בני יצחק ובשמעו את קול השופר הוא מתערבב מכך, כי יודע שישראל אע"פ שחטאו הרי שישראל הם, וקול השופר עשוי לעוררם תשובה, וסופו קרב וכו' וכל עבודתו ירדה לטימיון על ידי קול השופר. ולכן, ובזכות עקידת יצחק יקרא לך זרע. כי אין אומנתנו אומה אלא בתורותיה, והמאור שבה מחזירם למוטב, והיאך יגיעו למצב שבו הם עוסקים בתורת המאור, אלא כנ"ל קול השופר מעורר את הלב, כי זו סגולת השופר וייחודיותו, לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שאע"פ שמצוות תקיעת שופר גזירת הכתוב היא רמז יש בו "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, אלא השוקעים בהבלי הזמן אשר לא יועיל ולא יזיק וכו' שובו מדרככים הרעים בית ישראל וכו'
ואימתי חלה ברכה זו ביתר שאת, הבבלי במסכת ראש השנה מבאר מדוע יש דווקא להשתמש בקרנו של איל לקיום מצוות תקיעת שופר ”אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א'.
יש כאן כמה וכמה דיוקים מעניינים, הראשון אמר רבי אבהו "אמר הקב"ה" לא מדובר בציטוט מסורתי שנמסר לרבי אבהו מאת רבו רבי יוחנן, אלא יש כאן אמירה מאת "הקב"ה" בכבודו ובעצמו. והרי כבר המשנה אמרה שופר של ר"ה ויוה"כ בשל זכרים כפוף, ( וביובל הרי לא שייך טעמא של כמה דכייף איניש דעתי טפי עדיף שהרי שחרור העבדים סמליות כמה דפשיט מותאמת יותר לחופש אלא בהכרח מדובר על גזירת הכתוב מיוחדת תרועה מתקיימת בשופר איל, ומכיון שמקור הדין שיום תרועה יהיה לכם הוא מיובל בו נאמר במשוך בקרן היובל, הרי שהוא דין סתימאה ללא ההסבר הנ"ל, והיינו שקול השופר מעורר את האדם לחופש, ולכן העבד השקוע בעבדותו מזה יובל שנים, עשוי לאהוב את רבו, ומידת הרגל עבדותו שולטת בו, וקול השופר מעורר את מצפונו צאת חופשי לעצמאותו וקיום מצוות מלא, כבן חורין. וחוזר לאפשרות ייחוד עם הבורא, ככל עם ישראל, "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל".
כך אדם שאיבד את האפשרות של יחידתו באמצעותה יחידותו עם הבורא, על ידי חטאינו שגלינו מעל שולחן האב, ונתרחקנו מעליו, קול השופר מחזיר ומשחרר אותנו חזרה לחירות התורה ומצוותיה, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, "שנאמר "והלוחות לוחות אבן המה חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" וכדברי המשנה במסכת אבות.
הדין הנוסף הוא "יצחק בן אברהם" ומדוע נדרשנו לייחוס יצחק בעקידתו של יצחק, אנו נסתפק, ואנו מכירים שיצחק בן אברהם הוא?

ועוד, אם קול השופר ותקיעת השופר איל זכר לאילו של יצחק, מדוע יש אריכות דברים בנוסח: כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו ע"ה, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני" ומהי תוספת זו? הרי יום זכרון, ה' זוכר את עקידתו של יצחק אבינו כפי שאנו חותמים בברכת זכרונות ועקידת יצחק היום ( יום הזכרון כפי שהוא נקרא בתורה" ) לזרעו תזכור" ברוך אתה השם זוכר הברית. ע"כ.

ויש להקשות מה הקשר בין זכרון עקידת יצחק לברית? ובאיזה ברית מדובר?
אלא יש לבאר, שאחר שעם ישראל שומע את קול השופר, הרי שניצוץ יחידתו שב לאפשרות חיבור באמצעות תשובה לבורא, ואף שאדם משוקע בחטא אין בו מתום, וכעת מחויב לשנות דרכיו הלכה למעשה, והוא מסירות נפש של ממש, וכבריה חדשה הוא, ואז מתעורר זכותו של יצחק בן אברהם וכו' אברהם התווסף לומר לנו שרק בגלל זה ניתן לאברהם "בן" וניתן לייחס ליצחק אבא כי בן הוא לאביו זרע שבו נקרא שמו של אביו, וזהו פשוטו של מקרא "כי ביצחק יקרא לך זרע" היינו גם ישמעאל הוא בנך, אך מכיוון שיצחק מבטיח את מסירות הנפש והחיבור לבורא אותו פרסם אברהם כל חייו, הרי שיזכירו את שמו של יצחק "בן" אברהם, להורות שאכן נולד לאברהם בן, ובכל דור ודור שיהודים ימסרו את נפשם על ידי קול השופר, וישובו בתשובה, הרי שאנו נזכרים שהשראה כבר הייתה לעולמים, וזכותו היא שמאשררת את הנצחיות הזו, מסירות נפשו של יצחק בן אברהם. אך ללא קול השופר יש חשש במצב של ישראל חלילה יתרחקו, ויאבדו את מאור התורה, ולא תהיה להם חלילה תקומה רוחנית, אך קול השופר מבטיחנו התעוררות לתשובה, על ידי מסירות נפש, כי בריה חדשה המה, ולכן יישובו של עולם תליא בהכי, כך שבכלל "לא תוהו בראה לשבת יצרה" כי ללא עם ישראל וברית ה' עם ישראל, חוקות שמים וארץ לא שמתי.

ויש לרמוז את הדבר בשם ישראל אל מול שם יעקב, כי בסופו של דבר עם ישראל נקרא על שם "ישראל". והנה קיימין 365 לאווין שס"ה מצוות ל"ת, וכן 365 ימות החמה, והשטן מקטרג על עם ישראל כל השנה, ובאמצעות הלאווין שעברו, ומלבד ביום הכיפורים שלא שולט בו שט"ן ומנין השט"ן הוא 364 לרמוז שיום אחד בשנה אין לו זכות לקטרג כמאמר חז"ל "אמר רמי בר חמא השט"ן בגימטריא תלת מאה ושיתין וארבעה יומי איתי ליה רשותא לאסטוני ביומא דכיפורי לית לי רשותא לאסטוני" ( יומא דף כ. ) אך קול השופר עובר הבורא מכיסא דין לרחמים, על ידי מסירות נפשם שמעוררת את זכות העקידה שהיה בה מסירות נפש, ובגינה הובטח זרעו, כך שזרעו מובטח בגלל יצחק, ונתלה בהבטחתו של הבורא, ומבטל את קיטרוגו, "עלה אלוקים ( כיסא דין ) בתרועה, השם ( לכיסא רחמים ) בקול שופר", ישראל הוא שמו של יעקב לאחר שהתגבר על שרו של עשו המסמל את כוחות הרשע בעולם, "כי שרית עם עם אלוהים ואנשים ותוכל" לעומת יעקב שהוא שמו ההתחלתי לפני התגברותו, השט"ן מנסה כל הזמן להקטיב לעקביים בעוונתיהם של ישראל הנידושים בעקביהם, אך על ידי קול השופר, הרי שחלק החיבור של עם ישראל מתעורר, והוא החלק שבשמם שמורה על מהותם הנצחית הנ"ל, הפער בין ישראל ליעקב מבחינה מספרית הוא כמנין שט"ן שהרי יעקב הוא ( 182 ) לעומת ישראל שהוא 541 והפער הוא 359 לרמוז על מי שמנסה כל הזמן להיות בתווך ולעקב את המישור, שלא יזכר שם ישראל עוד, והיינו את החיבור המובן מאליו מעצם שמם לבורא.
ובזה ניתן לבאר את הפסוק הנאמר טרם תקיעות השופר ( לחלק מהמנהגים 7 פעמים ) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" והיינו שלמרות שאין לנו הבנה בנשמת ישראל היחידה האהובה לבוראה ונצח ישראל שלא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להנחם, לכן הוא בחינת "חוק" שהוא קבוע ללא הבנה, הבורא שיודע את תהליך והחתירה שקול השופר יוצר בלב האדם, הרי שלמרות שהוא כעת בדרגת יעקב בלבד ולא שר כחשיבות ישראל, הרי שהוא עדיין מקבילו לישראל, שלהבדיל מישמעאל שנידון באשר הוא שם, עם ישראל נידון על שם סופו, שבו והיה השם למלך על כל הארץ, על ידי "אחד", שמייחדים אותו עמו ישראל שהוא חבל נחלתו היחיד והמיוחד, ובכך יהיה נשלם שלימות הבריאה לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמו. 

וההתעוררות מקול השופר אינה אלא באמצעות "כמה דכייף איניש דעתיה טפי עדיף" ה הנה דין זה בא להורות לנו, כל הסנכרון המלא שיש להיות ליהודי שיחזור חזרה לחיבור האל שהוא חלק משמו כך מורה שמו "ישראל" ולא יאפשר למקרטג להנמיכו לעקבי יעקב, והנה מניין ישראל עולה = 541 כנ"ל ומניין שופר עולה 586 כך שהפער בינהם הוא 45 והיינו מ"ה, ומ"ה הוא דרגת הביטול האנושי הגבוהה ביותר שנמדדה בתורה, ביטול שאפשר דביקות מוחלטת באלוקי ישראל, כי משה רבינו להבדיל מאברהם שאמר ואנוכי עפר ואפר, ודוד שאמר ואנוכי תולעת ולא איש, אמר ונחנו מ"ה כי תלינו עלינו, והסיבה שפה לא פה אדבר בו במראה ולא בחידות ושלא קם נביא כמשה עוד, הוא אך בגלל "האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", משה רבינו הוא המודל לדביקות באלוקי ישראל ברמה הגבוהה ביותר, כך שאם יש תהיה האם אכן זרעו אברהם ויצחק יכול להגיע לדרגה זו הרי שמשה רבינו מוכיח שכן, וביטולו באמצעות מ"ה הוא שאפשר את החיבור האלוקי הזה, מה שקראו "ישראל" ולא יעקב" וגם אנו בקול השופר מבטלים קיטרוג זה, על ידי קרן בה-מה, שהיא הדבר הפשוט ביותר וחומרי ביותר עלי אד-מה, וגם אחרי כל זה, אנחנו יוצאים ידי חובת מצוות תקיעת שופר באמצעות חוש רוחני מאד שהינו לא ממשי הוא ממש מה, שהרי על 3 חושים כתבו החכמים שהם חושים נעלים ואינם מוגשמים, האחד הראיה הריח השמיעה, ושמיעה רוחנית יותר מריח, שהרי על ריח נאמר בגמרא שמקור ברכת הריח "איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף" והיינו שקיימת הנאה כל שהיא, אך בשמיעה למרות שהנשמה נהנית ממנו, מדובר על חלק רוחני יותר ויותר שלא ניתן לתקן עליו ברכה לרוב רוחיותו, והוא "מ"ה" וזהו שאמר רבי יצחק ( במקובלים איתא שפעמים ששם האמוראים היה לפי מימרותיהם ) 3 מימרות במסכת ר"ה דף טז. בצמוד למימרא דרבי אבהו הנזכרת למעלה, ( שופר של איל זכר לעקידתו של יצחק )

"(ואמר) רבי יצחק למה תוקעין בר"ה? ושואלת עליו הגמרא, למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין? מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ומריעין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן ( פירש רש"י: כדי לערבב – שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו. עכ"ל.

וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן וא"ר יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא' (דברים יא, יב) מראשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית ( פירש רש"י: שרשה בתחלתה – שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש (משלי יח). ומעבר לכך שיש להבין את חובר החבר בעל הגמרא, שחיבר את מאמרי רבי אבהו ומאמרי רבי יצחק, יש להבין מה במימרא השניה נאמר, הרי היא בדיוק היפוך המימרא הראשונה, שבה נאמר שעל ידי התקיעות מתערבב השטן, כך שאם לא תקעו "לא איערב שטן" ואם כן מריעין, ועוד, יש לשים לב למימרא שנאמרה קודם לכן בגמרא "א"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי ( שאומר שאדם נידון בכל יום אחרת לא מובן איך יש תועלת להתפלל על אדם שכבר נגזר דינו לדוגמא יום אחרי ראש השנה ויום הכיפורים ) פירש רש"י: אקצירי ואמריעי – מפרש במסכת נדרים (דף מט:) קצירי חולים מריעי ת"ח שהן תשושי כח ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, אך זה עדיין לא מובן? יש כאן אמירה חתומה ואקסיומה, שמפריכה את בסיס השאלה ללא הסבר, שהרי בסיס השאלה הובהר ברש"י: כר' יוסי – דאמר אדם נידון בכל יום ויתפלל שידונו אותו לזכות ולא יקנסוהו מיתה דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בר"ה הרי כבר נקנסה עליו.
עוד קשה, היאך בסוגיית תקיעת שופר אנו מדברים על "צעקה" תחושת "רשה בתחילתה" פירש רש"י שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש (משלי יח), א. ישראל יכולים לעשות עצמן בכל עת רשין בתפילה? ב. הרי הוא בדיוק שהגמרא מיישבת שמצלינן כל יום אקצירי ומריעי, וגמרא זו הולכת לפי רבנן וכדרב יצחק שיפה צעקה כנ"ל, כך שמדובר על אותו רבי יצחק, ונראה מכל זה, שכדי להגיע לאותו "מ"ה" שהוא ביטול רצוני של האדם, הוא רק על ידי קול השופר, שהוא גנוחי גנח וילולי יליל צעקה זו, צעקת הלב, שאין בו אף את היכולת לצעוק בעצמו, ואף קול בכי שהוא כעין בכי אין בו, כי אם על ידי קרן בהמה, הוא אשר הופכו ל "מה" שצעקה יפה לו, וגזר דינו עשוי להתבטל, אך זהו חידוש שרבי יצחק חידש, כי לאחר שאמר בהמשך שכאילו עקד את עצמו, ושהשט"ן מתערבב והוא באמצעות ביטול רצוני כי "רחמנא אמר תקעו" ( וההו"א של הגמרא היא גם נשארת למסקנה אלא שהוסיף עוד להשאיר את התמיהה ו 2 אמת, גם הרחמנא אמר תקעו מורה על ציווי ללא הסבר הגיוני, וכן החזרה על התקיעות שוב, לחבב מצוות, וכפירוש ההפלאה הנפלא, שעל ידי שהשטן רואה שישראל מחבבין את המצוות הרי שסובר שעשו תשובה מאהבה עליה אמר ריש לקיש ביומא ( דף פה. ) שזדונות הופכים זכויות, כך שאין לו יכולת לקטרג עליהם כי כל קיטרוגו הופך סנגוריה, וקללתו הופכה לברכה, ולכן נסתתמין טענותיו, ולכן הדגיש גם בצורה הפוכה, שמצב שלא תקעו, אפילו אם הייתה צעקה, אין ביטחון לכך שבסופו ייטיבו לה, וכו' באמצעות תקיעת השופר, ורש"י פירש שעל ידי תרועת השופר ליבו נכנע בתפילה איך מתקיעות שופר עברנו ל"רשה בתחילתה בתפילה" והיינו כנ"ל, וכנודע מהרב מבריסק זצ"ל שאמר שחתימת ברכת שופרות "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" מורה על כך שתקיעת שופר הינה זעקת הלב, בבחינת תפילה ורחמים ללא מילים באמצעות קול השופר, והביא לכך כמה וכמה ראיות, וקשה הלא רחמנא אמר תקעו היא מצוות תקיעת השופר, ואולי צורתו הוא בכפוף שיכפוף ליבו בתפילה מצוותו בכפוף, אך לומר שבתקיעת שופר היא היא התפילה בכפיפה? ולפי הנ"ל הוא מבואר קול השופר מוביל את האדם לשוב לבוראו מתוך ביטול רצוני מוחלט כבהמה זו שבטלה לאדונה, ומוראה וחיתתה מפני האדם, האדם מבטל רצונו מפני רצון השי"ת, וכך עושה רצונו כרצונו בלבב שלם ונפש חפצה.

ודווקא חרב פנחס היא שהשיבה את חמתו.
והרמז לכך הוא פסוק אחר בתהילים "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" רוממות אל בגרונם, היינו שלאחר אבוד רשעים את אותו ייחוד, כל רוממות שבגרונם אינו אלא "אל" ללא אותה הוי"ה, אל מורה על כח עליון שהוא מציאות של כח עליון בבריאה שרוב העולם מאמין שקיים, אך לאו דווקא באלוקי אברהם יצחק ויעקב אלוהי ישראל, הוי"ה ברוך הוא.
אך כשחרב פיפיות ( פיפיות הוא 586 כמנין שופר ) בידם" לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים.
חרב הפיפיות מעבר למספר הרי היא חרב דו צדדית והשופר מורה אליה שכידוע חלקו הצר הוא המצר והרחב הוא ענני במרחב י-ה. כמבואר בירושלמי שהובא ברא"ש ( ר"ה פ"ד ה"ג ).
ובזה הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שממנו אנו למדים את מצוות קידוש ה' ומסירות הנפש על ג' עבירות החמורות ( ג"ע, ע"ז, וש"ד ) מתבאר מאוד. כי רק בתוך בני ישראל, יש את אותו חלק ייחודי, "יחידה" שהיא מורה הייחוד עם הבורא יתברך, שהוא החלק האלוקי שבלעדיו אין קיום ליהודי, ולכן בעבירות שמשמידות את אותו חלק אין ליהודי ענין בחייו, למרות שככלל כל המצוות ניתנו לחיות בהם, שהרי התורה אמרה "ואלה המצווה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" לחיים ניתנו ולא למוות, אך שליחות היהודי בעולם לקדש שמו יתברך, וע"כ ניתנה בו חלק נשמה ייחודי זה, שהוא מייחד את הבורא, ומתייחד, ולכן בגוי אין לו מצוות קידוש ה' ברגע שהוא נכפה לבצע עבירה הרי שהוא מחויב לשמור על חייו, לעומת היהודי שמצווה על מסירות הנפש, ומהסיבה הנזכרת.
ולכן אנו אומרים דווקא, אתה אחד ושמך אחד, כי מציאות ה' היא אחד בלי קשר להתחייחסות הנבראים אליו, אך השם הוא מה שנקרא על ידי אחרים, ושמך אחד היינו על ידי עם ישראל המייחדים את שמך בשמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, וזה מה שכתוב בתפילין של ישראל, ואצל הבורא "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" מורה על אותו חלק מיוחד, שהוא גם חלק אלו-ה ממעל, מה אחד + אחד ( 13+13 = 26 ) הוא שם הוי"ה ברוך הוא.
ומסיבה זו, אומות העולם, דווקא על מצוות תקיעת שופר מזלזלים בה, כמו שכתב התשב"ץ בספרו "מגן אבות" על פרקי אבות ( פ"ב מ"א ) וז"ל: ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם. עכ"ל. והיינו שאומות העולם טוענים שתקיעת שופר כביכול מפקפקת את אמונת הייחוד לעומקה, ועפ"ל ההיפך הוא הנכון, קול השופר, בא לעורר את החלק האלוקי שבאדם, ולא את הא-ל שהוא חי החיים, ואינו צריך להתעוררות כזו או אחרת. והוא פשוט.
ובזה נראה ליישב את קושיית הר"ן על דברי הגמרא במסכת ראש השנה שאומרת שהסיבה אין עדל"ת שופר דיו"ט הוא כי ביו"ט יש ל"ת ועשה, והקשה הלא אין זה בעידנא, ותירצו שמצווה דרבים היא כמצווה רבה, והקשה רע"א הלא אין היא מצווה דרבים, אך נראה שמכיוון שמדובר במצווה ייחודית שמעוררת חלק היחידה של היהודי, הרי שיחודיותה, הופכתה למצווה רבה, והיינו שהיא היא תעודת הביטוח האלוקית שלא תשכח מפי זרעו, ושישראל לעתיד לבוא יגאלו בתשובה, ואולי בזה יש לבאר את דברי הירושלמי ( סוכה פ"ג ה"א ) על שופר ע"ז עיר הנידחת וגזול שכשר "יום תרועה יהיה לכם מכל מקום" והיינו, כיוון שיום התרועה הזה הוא "לכם" כיחידה אחת חטיבה אחת, הרי שאין דבר יכול לעכבו על דרך "רחמנא אפומא דמחתרתא רחמנא קריא" כי אין כאן חשבון של מצווה מול עבירה אלא מדובר על הקשר היסודי של הנברא מול הבורא עוד לפני קבלת עול התורה והמצוות שזה מהות היותו ישר-א'ל. שבעצם שמו המורה על מהותו קיים שמו של האל.
או מצווה דרבים כי כל הרבים מתעורר אצלם יחד חלק היחידה ביחד, בשומעם קול השופר, ולכן אמרו חז"ל לכוון את זמני התפילה ביחד. וצ"ע.