אומנות התקיעה – חובת גברא

המשנה אומרת במסכת ראש השנה דף ל"ב: "שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה, אבל אם רצה נותן לתוכו מים או יין – יתן, אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן [הגר"א מגיה: 'ומתעסקים עמהם'] עד שילמדו, והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא." ע"כ.

ויש להבין כמה וכמה נקודות: מה הקשר בין הדין הראשון במשנה, בו נאמר שלא עוברים על איסור, לבין דין התינוקות וכן לדין מתעסק?

ופשוטו של עניין – שהיה מקום לאסור על האב להתעסק עימו בתקיעת שופר. והסיבה לכך היא כי מכיוון שאין כאן מצווה, הרי שיש כאן "גזירת כלי שיר" ואולי אפילו "בל תוסיף". ממנה נפשך – אם הוא אינו מחויב בדבר, הרי שתקיעתו היא חילול החג, והרי לפני רגע אמרת שאין לתקוע בשופר אפילו לשם מצווה כאשר בדרך עוברים על איסור דרבנן; ואם תאמר שיש כאן מצווה – הרי לכאורה שיש כאן "בל תוסיף", מכיוון שהוא אינו מחויב בדבר. ומעבר לכך, זה אינו משנה כלל שיש מצווה – הרי סוף סוף הוא עובר בדרך על איסור דרבנן. ואם תאמר שהוא מדין חינוך – הרי אין כאן כלל חינוך, מכיוון שחינוך הוא לחנך את הקטן בפעולות שכשיגדיל ימשיך מהן מעצמו, והרי כאן אין כלל מצווה, להיפך – יש כאן איסור כלי שיר.

ועוד יותר מכך, הלא כתבו חלק מהראשונים שלמרות שמודר הנאה משופר חייב במצוות תקיעת שופר, כי מצוות לא ניתנו להנאה – הרי שיש לו לשמוע מחבירו ולא בעצמו, כי הרבה אנשים נהנים לתקוע בשופר. או כמו שכתבו אחרים – שיש לו קורת רוח בהצלחתו בהפקת קול השופר מן השופר.

ואם כן, יש כאן מעבר למצווה או חינוך – איסור וגזירת חז"ל על כלי שיר, הרי שיש לחנך עליה באותה מידה, שכשאין מצווה – חזר איסור כלי שיר. ואם כן, יש לחנכו לאמת העובדתית שהמציאות מורה עליה.

ואעפ"כ אומרת המשנה: "מתעסקים עמהן" וכו'. ולא בכדי הוציאה המשנה את הלשון של חינוך הקטנים בלשון זו, שהרי רש"י כתב על כך בגמרא: "תינוקות הוא דלא מעכבין, דבעי לחינוכייהו". אם כן, מדוע לא נאמר "מחנכין את התינוקות", וכפי שכתבו הראשונים וכך נפסק בשו"ע?

אלא יש לומר שכל דין זה מבוסס על דין אחר – "שמתעסק לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק". וידועה החקירה האם במתעסק – אם על מעשהו אין שם מעשה או שאין עליו שם "תקיעת שופר", או שיש על פעולתו שם תקיעת שופר אלא שהאדם איננו כאן כדי לצאת ידי חובה – האם זה חסרון בגברא, כמו שלא כיוון ליבו, רק ברמה גבוהה יותר, שמתעסק הופך את פעולתו לבעלת משמעות אחרת וכוונתו היא הנוסכת תוכן ויוצקת שם לפעולה, כך שהיא לא נחשבת תקיעת שופר כלל.

וזהו ההקשר במשנה – אמנם אסור לעבור על שבות דדבריהם בכדי לקיים מצוות תקיעת שופר, כי חכמים עשו תוקף לדברים כשל תורה, והרי לא מחללים יו"ט בכדי לקיים מצוות תקיעת שופר. וכפי שביארה הגמרא – שיו"ט הוא "עשה ולא תעשה", ותקיעת שופר "עשה", ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אך בקטנים, מכיוון ש"מתעסקין איתם" – דהיינו שאין כוונת המחנך למצוות תקיעת שופר, שהרי אין כאן מצווה זו, ואם הייתה כוונת מצווה – שמא לא היינו מתירים כחלק מביטול (בשוא"ת, עי' יבמות דף צ.) מצוות תקיעת שופר מפני שבות דדבריהם. ומכיוון שדין חינוך היא כוונת האב – הרי שכשהקטן תוקע:
א. אין מעכבין אותו מלתקוע, מכיוון שדין חינוך כל יום הוא יומו, וחכמים לא העמידו את גזירת כלי שיר במקום חינוך, שהינו גם דרבנן, ואין עניינו בגלל תקיעת שופר – שהיה מקום לומר "לא פלוג" רבנן ואסרו.
ויותר מכך – מכיוון שהאב אינו מתכוון לתקיעת שופר, היה מקום לומר שמצד האב יש איסור; אך מכיוון שהוא אינו מתעסק ביחס למצוות תקיעת שופר, וכל כוונתו היא לחנכו – הרי שאין כאן את אותו ביטול של תקיעת שופר שביטלו חז"ל, כמו שלא תעשה דאורייתא. והסיבה לכך – שהרי מתעסק אין על זה שם תקיעת שופר, בוודאי כשיש כוונה הפוכה – דין חינוך.

ועוד יותר מכך, יש ללמוד כאן לגבי מחלוקת הראשונים – האם קטן שחייב במצוות מדרבנן מדין חינוך – האם החיוב מוטל עליו, או על אביו לחנכו?

ויש לבאר שגם אם נאמר שהוא חיוב המוטל עליו – הרי בתקיעת שופר, שהיא חכמה ואינה מלאכה, רצוי לקבל מידע מבעל ניסיון, ולכן מתעסקים עמהם, והחיוב שוב חל על האב – בדיוק כמו בבנו – להתמחות באומנות תקיעת השופר.

והנה בגמרא בדף ל"ג נאמר: "אבל מתעסקים בהן עד שילמדו", אמר ר' אלעזר: ואפילו בשבת. תניא נמי הכי, [התוספתא – אותה כתב רבי חייא, שכידוע היה אמן בחינוך ילדים, כפי העולה ומתבאר מדברי הגמרא בב"מ דף פה: שהיא צד צבאים וכו'] – אבל מתעסקין בהן עד שילמדו, אפילו בשבת.

ושואלת הגמרא: הרי בדברי הברייתא יש סתירה מיניה וביה – שהרי בהתחלה נאמר: "מתעסקין עמהם אפילו בשבת", אלמא – לכתחילה אמרינן להם תקעו; והדר תנא, ובסוף דבריו התנא שונה: "אין מעכבין" – עיכובא דלא, הא – לכתחילה לא אמרינן [לקטנים] תקעו.
ומתרצת הגמרא: לא קשיא – כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. קטן שהגיע לחינוך – "מתעסקין בהם כדי שילמדו, וכל שכן שאין מעכבין" (רש"י).

והקשו התוספות – הלא אין מצוות היום בשופר, ועל מה בדיוק מחנכים אותו? ועי' בתוספות ד"ה "תניא" – שחלקו על רש"י ועל הפשוט העולה מדברי הגמרא, שרק בר"ה שלא חל בשבת – מתעסקים עמהן, שאז יש דין חינוך, שהרי מצוות היום בשופר. אז לא מוחים בידו בקטן שלא הגיע לחינוך, אך בקטן שהגיע לחינוך בר"ה שחל בשבת – לא אומרים לכתחילה "תקעו", אלא שאם תקע – אין מעכבין בידו. ע"ש.

ותוספות מביא את דברי הגמרא בערכין (דף ב:) "הכל חייבים בתקיעת שופר" – הכל לאתויי מאי? לאתויי קטן שהגיע לחינוך. דתנן – אין מעכבין את התינוקות, והיינו שבקטן שהגיע לחינוך – חוזר החיוב של תקיעת שופר, ואם הוא תוקע מעבר לכך – רק אין מעכבין אותו.

והנה, כל עניין הרגל התקיעות נראה שהיה חשוב לחז"ל ללמדו לתינוקות ולילדים עוד מצעירותם. והסיבה לכך – כי שלטה בורות רבה בתחום המומחיות בתקיעת שופר, שהרי לכל בית ישראל ביטלו מצוות עשה דאורייתא – בגלל "גזירת רבה", המובאת בגמרא במסכת ראש השנה (דף כט:) בלשון הזו: "דאמר רבה – הכל חייבין בתקיעת שופר (חובת יחיד), ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר. גזירה שמא יטלנו בידו, וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר".

גם הרמב"ם (פ"ב משופר, הלכה ו): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – אין תוקעין בשופר בכל מקום, אע"פ שהתקיעה משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין – יבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, או יוציאנו מרשות לרשות, ויבוא לידי איסור סקילה, שהכל חייבין בתקיעה ואין הכל בקיאין בתקיעה".

וצ"ב מדוע שינה מלשון הגמרא, וכן מדוע הוסיף עוד – "הוצאה מרשות לרשות", וכן מהי התוספת – "שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין בה"? ועי' בראב"ד וברבינו מנוח ובנו"כ שם.

אך יש לבאר שדין החינוך מוטל כעת על האב – שהרי כל יום שהוא לומד ומתאמן – הרי הוא מתקדם באומנות תקיעת שופר. ולכן ראה שם את דברי הראב"ד ורבינו מנוח, שמעלים את הנידון האם מדובר גם על שבת שלפני ראש השנה. והסיבה לכך שהתירו את תקיעת שופר ואת גזירת כלי שיר – הוא, והראב"ד אכן השיג על דברי הרמב"ם – מנין לו זה?

וכתב המגדל עוז, וז"ל: "כתב הראב"ד ז"ל – דברי רבי אליעזר שאמר 'מתעסקין בהם בשבת' – להיכן הלכו? אלא דרך הברייתא כך היא: בקטן שהגיע לחינוך – אביו מתעסק עימו כדי שילמוד, ואפילו בשבת הסמוכה ליו"ט, כמו שאמרו – קטן היודע לנענע לולב – אביו לוקח לו לולב. אבל קטן שלא הגיע לחינוך – הן עצמן תוקעין ביו"ט, אבל לא בשבת, וכל שכן שאין אביו מתעסק עימו. זה הדרך הישר בעיני". עכ"ל.

ואני אומר – כבר כתב ר"י אלפס ז"ל בפרק "ראוהו ב"ד": "גמרא מתניתין דשופר של ר"ה" – הדרכים האלה, ולפי ההלכה יש לשניהם פנים, ואין לי ראיה להכריע ביניהם, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים הם. אמנם בשבת הסמוכה ליו"ט – שכתב הראב"ד ז"ל – לא ידעתי מאין לו, אלא אם כן רוצה לבוא בו מדרך הסברא לפרשה כן, שכן דרך העולם – להרגיל עצמך במצווה סמוך לזמן חובתה. ולפי שירושלמי, שהוא נמשך אחריו בפסק שלו, אינו אלא ביו"ט שחל להיות בשבת, דגרסינן: 'ומתעסקין שילמדנה', אמר ר' אלעזר – מתני' בגדול וביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ותני כן: מלמדין לתקוע בשבת לקטן שהגיע לחינוך, וקא קרי לי 'גדול'. ואין מעכבין מלתקוע ביו"ט – קטן שלא הגיע לחינוך". ע"כ.

ושמא קרוב לוודאי שהעתיק לשונו מן הירושלמי לאשמועינן מילתא אגב אורחיה – שלא באד"ו ר"ה. ודברי פי חכם חן. ור"מ הלך בדרך רבותיו נוחי נפש, ועל דרך הבבלי – שלא חילק זה החילוק, וכבר כתבתי על זה כמה פעמים – טעם סמיכתו על הבבלי בהיותו חולק על הירושלמי. עכ"ל מגדל עוז.

וכעת – לדין אחר, שכתב הרמ"א בשם הפוסקים (סימן תקפ"ו סעיף ג') – שבמידה וניסה לתקוע בשופר ולא יצא לו קול, יאמר "ויהי נועם ה'" וכו' לתוך החלק הרחב של השופר, והיא סגולה לתקיעת שופר. וכתב המ"ב – שמכיוון שאינה סגולה בדוקה, אין לעשות הפסק לאחר הברכות, כי אם לאחר שתקע חלק מן התקיעות שכבר חלה ברכתו. ע"ש.

והקשה חכם אחד – מדוע "ויהי נועם" נאמר לתוך הצד הרחב, ולא לתוך הצד הצר? מן המצר אקרא י-ה, ויאמר "ויהי נועם" וכו'?

ובס"ד וחסדי השי"ת – יישבנו העניין באופן דלהלן: הנה, בוודאי יש לכל אדם להתמחות במלאכת תקיעת שופר, שהרי אדם שאינו יודע לקרוא בתורה, ועולה לתורה – הרי בוודאי שברכותיו הינן לבטלה, שהרי הברכות חלות על קריאת התורה, ולו יש בעיה טכנית שאינו יודע לקרוא – כך שחסר לו את היסודות הבסיסיים לקיום המצווה. כך יש לומר שאדם שאינו יודע, ולא למד מעודו, או אף יותר מכך – מתקשה בתקיעות שופר בינו לבין עצמו, וכעת הגיע ראש השנה – הרי כשאינו יודע לתקוע, לא יכול לברך "לשמוע קול שופר", שהרי קול השופר לא יישמע אם לא יתקע כשורה. ולכן – מחובת האדם, וכפי שכתב המגדל עוז – סברא היא: "דרך העולם להרגיל עצמן במצווה סמוך לזמן חובתה".

ואם התוקע עשה את הכנתו לתקיעות כראוי, ובכל זאת התקיעות לא נשמעו – הרי שאין הבעיה בתקיעה אלא בשמיעה, דהיינו – משהו סגולי מעכב את התקיעות, מעשה שטן העומד לימינו לשטנו, ומעכבו ומערבבו.

וכאן יש להפעיל משקל סגולי נגדי, כמו פסוק "ויהי נועם" וכו'. הצד הצר הוא הצד של התוקע, המסמן את חובתו לבצע את ההכנות הראויות בכדי להפיק קול ראוי לתקיעת שופר, ד"רחמנא אמר תקעו"; לעומת זאת, החלק הרחב – הוא החלק בו "נשמעת" התקיעה, ולא מתבצעת בו "מעשה המצווה". ולכן – שם, בחלק התוצאתי, יש לומר את סגולת "ויהי נועם".

והוא מוכח מדברי הגמרא – שאמרה שגזירת רבה ביטלה תקיעת שופר בשבת: "שמא הוא ילך לבקי שילמדנו". ומדוע יש חשש שילך? הרי יש לומר שהוא ילחש לשופר "ויהי נועם" והתקיעות יעלו וישמעו. אלא – שבצד של חובת האדם, הוא בוודאי מרגיש אחריות אישית, כפי שראוי להרגיש – ללמוד את מלאכת תקיעת השופר, והוא בוודאי ילך לבקי ללמדנו.

הראיה האחרונה עלתה מתוך הרצאת הדברים אצל הרבנים משפחת וולף  שיקאגו סיטי, לייקווד, רחובות.